בחדר האוכל הישן במעלה החמישה – זה שפעם, מזמן, היו סועדים בו החברים עד שהחליטו להניח את הסירים הגדולים ולעבור לאכול בבתים – קיים כבר 25 שנה מתחם נוסטלגי, וינטאג'י, רטרו-קיבוצי, תחת השם "יד שלישית". במבנה שבלב הקיבוץ פועלים זה לצד זה שלושה מתחמים: מוזיאון, המשופע בעשרות רבות של פריטים משנות השלושים ועד שנות השמונים של המאה הקודמת; חנות יד שנייה (במקרה הזה שלישית) של פריטי לבוש וחפצים הנמכרים בעשרה שקלים כל אחד; ומחסן תחפושות. כאן תוכלו לשוב ולהתגעגע למקלחת הציבורית המשותפת, לחדר האוכל הדל, ללינה המשותפת, לבית ההורים.

בעלת החזון ומייסדת המוזיאון והחנות שלצִדו היא חברת הקיבוץ נורית גנני, מנהלת הלשכה של איגוד התעשייה הקיבוצית ואספנית מושבעת בשעות הפנאי. מתברר שלא רק המבקרים מחוץ ומבית נפלו שדודים בקסמו של המקום, אלא גם משרד "מורשת וירושלים", שמתכוון להגדיר אותו כ"ציון דרך", בין חמישים מוזיאונים קטנים בכל רחבי הארץ המוגדרים כך.

נורית גנני (מימין) עם המתנדבת מגרמניה. הרפתקה של לימוד וחוויה (צילום: לימור יצקן)

לאחרונה התקיימה ביד-שלישית הרפתקה של לימוד וחוויה – בחסות משלחת חקר "ארץ חפץ" ממוסד "יד בן צבי" בירושלים, שכללה מתנדבים מהמכון, אנשי מחקר, אמנות ועיצוב. כ-45 משתתפים התנדבו לפרויקט, מחציתם אנשי יד בן צבי והשאר חברי מעלה החמישה. הם לימדו, למדו והתמקדו ברישום ממוחשב של חפצי המוזיאון, תיעודם באינטרנט, שימורם ב"ענן" והצגתם באופן מקצועי. כל זה נעשה כפיילוט לקראת עבודה דומה שתתבצע במוזיאונים קטנים שעדיין אינם מוכרים בישראל.

"המקום הוא למעשה תחביב שלי, שצבר אוספים ועניין במהלך השנים", אומרת גנני, הרוח החיה של המוזיאון."הקיבוץ לא הוציא עליו שקל אבל גם לא גובה עבורו שכר דירה, והכול נעשה כאן בהתנדבות מלאה. הייחוד שלו, גם בעיני החוקרים ואנשי ההיסטוריה, הוא שמדובר בפריטים שנאספו והובאו מהמקום עצמו ומהחברים בקיבוץ. משרד מורשת-וירושלים סיים למפות את המבנים בישראל המשמשים כמוזיאונים קטנים, וכעת הוא עושה דבר דומה עם התכולה שלהם. ביוני 2018 הוציא המשרד חוברת על פרויקט 'ארץ חפץ', ולשמחתנו המוזיאון שלנו הופיע בתמונת השער. אחרי המיפוי ייקבע איזה קריטריון יינתן ולמי, ואז אולי נקבל הגדרה שגם תאפשר לנו להסתמך על תקציבים ממשלתיים".

למרות ההערכה למפעל חייה, גנני עדיין חוששת מהמשך קיומו של המוזיאון במבנה הנוכחי. "כיום אנחנו שוכנים במטבח ששימש את חדר האוכל של הקיבוץ, אבל תמיד מאיימים להזיז אותנו כדי לשנות את הייעוד. אנחנו תלויים כל הזמן ברצונו הטוב של הקיבוץ, וזה לא פשוט. הלוואי שנגיע למשכן קבע שיהיה מיועד ומסומן רק לזה. בכל מקרה, האירוע שהתקיים בסוף השבוע היה מרגש, עמוס, והכבוד שקיבלנו ממשרד מורשת-וירושלים – כפיילוט שני אחרי המוזיאון בעין צורים – עדיין מרגש אותי מאוד".

שיר גורן (משמאל) וסבניה החוקרת. התיקון שלה הוא מה שהיא עושה פה

אחת המתנדבות במבצע היא שיר גורן (36), ילידת רמות מנשה, שגדלה בבאר טוביה והגיעה למעלה החמישה בעקבות נישואיה לבן המקום. בשגרה היא משמשת כמנכ"לית המיזם "קיבוצניקים עם החברה", ובזמנה הפנוי, בין שלל ההתנדבויות והעיסוקים, היא מתנדבת לסייע לגנני בחנות היד השנייה שבמתחם בכל הקשור לצד הארגוני.

במיזם של יד בן צבי שימשה גורן כרכזת לוגיסטית. "סוף השבוע של המתנדבים מיד בן צבי ושל החברים מהקיבוץ, שמרביתם היו ותיקים או בני חמישים פלוס – היה מוצלח, אבל אנחנו שואפים ליותר", היא אומרת. "מטרת העל היא ליצור במתחם שלנו מפגש רב-דורי לאורך כל השנה, של הורים, ילדים, סבים וסבתות. שהוותיקים יספרו את הזיכרונות שלהם לצעירים באמצעות חפצים או פרטי לבוש. שבני הנוער יוכלו לעסוק במחשוב האוסף. זה חשוב לחוסן הקהילתי ולקשר עם המקום, שהעבר שלו היה מפואר לפחות כמו ההווה. החלום הוא להרחיב את גבולות המוזיאון והחנות במקום הקיים, שיש בו עדיין חללים שאינם מנוצלים, או במקרה הטוב יותר – להעביר אותו למבנה שעומד להיבנות בכניסה לקיבוץ ולמסד מתחם שיש בו מרכז מבקרים, בית קפה, עסקים קטנים וגם נוסטלגיה במיטבה".

לך עצמך היה בסופשבוע הזה מפגש מרגש ולא שגרתי.
"נכון מאוד. אני דור שלישי לניצולי שואה ומאוד מתעניינת בנושא. למפגש הגיעה סבניה, מתנדבת מגרמניה שהיא דור שלישי לסבה וסבתה שהיו ככל הנראה נאצים במלחמת העולם השנייה. בני משפחתה לא ממש סיפרו לה על מעשי הסבים. בגיל צעיר כבר הלכה לראות אתרים בגרמניה שצעירים גרמנים לא פוקדים אותם. היא למדה משפטים וההתמחות שלה הייתה 'משפטי היודנראט'. לאחר זמן עשתה הסבה והפכה לחוקרת לבוש. לארץ הגיעה לשנתיים כדי לחקור את הלבוש של שנת 1948, ובמסגרת זו באה גם לכאן. נותרו לה עוד שנה וחצי של מחקר בישראל עד שתשוב לגרמניה. היא מדברת עברית קולחת, אחרי חודשיים של אולפן ולימוד אישי בסקייפ עם מורה לעברית.

המפגש אִתה עורר בי טלטלה – התיקון שלה הוא מה שהיא עושה פה – ושתינו התרגשנו מאוד. איפה עוד יכול להיווצר מפגש כזה בין צאצאית לניצולי שואה ובין צאצאית של הנאצים? באתי עם הילדים שלי וגם הם חוו את ההתרגשות. הסיפור הזה התקשר אצלי לשימור חפצים ולזיכרון – דבר שהמוזיאון הזה יודע לעשות".