נירה ידעה היטב מה חשבו עליה המטפלות, אך בכל זאת עשתה זאת שוב ושוב.
מוּנעת מאינסטינקטים שהעניק לה הטבע, מרדה במוסכמות, ובכל לילה יצאה למהפכה משלה.


״אם אני לא חוזרת איתו בתוך חצי שעה, תדע שתפסו אותי״, היא היתה חוזרת שוב ושוב על המשפט באוזניו של בועז תוך כדי שהיתה מארגנת את התיק לקראת צאתה מן הבית הקטן. ״מבצע מוצלח״, היה אומר לה בטון הקבוע שנע בין אדיש לרגוע, זה שחזר איתו אחרי המלחמה. ״תרתיח מים ותכין את הספה״, היתה ממשיכה, והוא היה מצדיע וחוזר לקרוא בעיתון שחצץ בינו לבינה. על המשמר, כותרת ראשית באדום: ״צה״ל מתגבר כוחות בגבול הצפון".


חושך קבוע היה מלווה אותה עת היתה מתהלכת צמוד לגדר התיל הסבוכה, מתקדמת באיטיות בין האזורים המתים של תאורות הלילה. יללות של תנים רחוקים הזכירו לה את הפחד שחשה אז, לפני שנים רבות, כשהיתה שוכבת שם לבדה בבית הילדים. כפופת גו רצה בשביל שהוביל לבניין הגדול, אל החלון, שם חיכה לה, כמו בכל לילה בשנים האחרונות, יותם שלה.

"שומר הלילה יכול פשוט לירות בך!" | צילום אילוסטרציה: דוד (דדה) עינב
״יותמי! יותמי!״ קראה לו בין חרכי התריסים הישנים והחורקים למגע.
״אמא?״ ענה לה מייד, וראש בלונדיני היה נשלף מבין הסדינים.
״מהר אליי, גיבור שלי״, היתה קוראת לו, והוא היה מזנק מן המיטה אל עבר החלון.
"חיכיתי לך", היה לוחש.


הירח האיר על השניים באור בוהק בעודם רצים בנתיבי הבריחה הקבועים. בהתחלה בין שיחי הוורדים ואז דרך חצרות הבתים, מקווים שלא יפגשו את שומר הלילה או חס וחלילה איזו אם המחזירה את ילדה אל בית הילדים אחרי מבצע בריחה שכשל. ״קר לי״, לחש יותם, והיא חיבקה אותו אליה.


״תחזיק מעמד. נגיע הביתה, ותשתה תה חם״. כשנכנסו היה הבית חשוך. ״תיכנס בשקט, אבא ישן. אתה יודע שהוא מתעורר מכל דבר״, אמרה לו בעודה ממהרת אל הקומקום שרתח לפני כמה דקות.


״הספה מוכנה?״ הוא שאל כמו בכל פעם, יודע את התשובה שנסכה בו תמיד ביטחון.
״בטח יותמי שלי, בטח״, ענתה לו והצטרפה לצידו, בידה ביסקוויט וכוס תה.
״תשירי לי את השיר של סבתא״.


× × ×


עברה בסך הכל שנה מאז שנפטרה רוחל׳ה, אמה של נירה, אך היא הרגישה שהיא איבדה אותה עוד מאז שחיכתה לה לשווא בלילות שתחזור לבית הילדים אחרי שכולם כבר הלכו לישון. ״אין לי אף אחד!״ היתה צועקת בלילות שוב ושוב, עד שהיתה נרדמת. ובאמת אף אחד לא היה שם בשבילה. כולם היו עסוקים בלהילחם בערבים כיאה ליישוב על הגבול, כולל אמא שלה, שכבר איבדה בעל אחד ושני ילדים באירופה, ולא היתה מוכנה לאבד עוד אהבות על אדמה לא שלה. ״תמיד יהיו בתי ילדים?״ שאלה אותה נירה פעם, כשרוחל׳ה סיימה לשיר לה בלחש את השיר הישן ביידיש. אך רוחל'ה שתקה, נשקה לה ומיהרה לקום ולצאת לחדר האוכל. ״יש ילדים שאף אחד כבר לא ישיר להם״, מלמלה.


״קומי, אמא! קומי!״ היה המשפט שהקיץ אותה משנתה הכבדה. ״מה זה? מה השעה?״ מלמלה והביטה סביבה עד שנעצרה כשמבטה תקוע על החלון הבוהק מאור היום. ״לא התעוררנו!״ ייבב יותם. ״מאוחר כבר! מה נעשה?״ מחוגי השעון הצביעו על האמת המרה: 6:55. בעוד חמש דקות ההשכמה בבית הילדים, ואז ודאי לא יעלימו עין, ועוד כשהחטא גלוי לאור יום.


כבר שנים שבכל בוקר היתה מחזירה אותו לפני שהיו המטפלות מגיעות. רטובים מטל הלילה היו ממהרים יחד באותה הדרך שעשו כמה שעות לפני כן, מתגנבים חזרה אל המבנה צפוף הילדים כשעה לפני שכולם התעוררו. מעולם לא איחרה להגיע בזמן, אך הפעם העייפות הכריעה אותה.


"את מבינה שזה לא עובד ככה, נכון נירה?״ שאל אותה רטורית יצחק, מזכיר הקיבוץ, ברגע שנכנסה למשרדו הצנוע. ״בואי, קחי כיסא. עוד מעט תגיע שפרה. יש לה כמה דברים לומר לך. מה שלום בועז? הבנתי שהוא עבר עוד עבודה?״


שפרה היתה רכזת החינוך, ואחת הנשים היחידות שבלטו בנוף הקיבוצי עמוס הגברים. כלוחמת פלמ״ח לשעבר היא זכתה להילחם בסמטאות ירושלים אך גם לראות את ארוסה נשחט בידי המון ערבי זועם. היא היתה ידועה בלשונה החדה ובסגנונה הלא מתפשר. לא היו לה ילדים.


״את יודעת, נירה, מה קורה לכבשה שמאבדת את דרכה אחרי שעזבה את העדר?״ נירה שתקה ובהתה בתמונה הממוסגרת של רבין שהיתה תלויה מעל ראשה של שפרה. ״עבדת בצאן עם בועז, לא?" הוסיף יצחק והביט בה בציפייה. ״שם הכרתם, נכון?״


״הזאבים טורפים אותה״, סיננה שפרה. ״וחוץ מזה, שומר הלילה יכול פשוט לירות בך! מתגנבת ככה באמצע הלילה״.


לא שינו תחינותיה, לא עזרו הדמעות, ונירה נאלצה להבטיח ולחתום כי עוד פעם אחת והנושא יעבור לשיחת קיבוץ. שם בהחלט היתה נטרפת.


× × ×


עבר שבוע מאז, ונירה הרגישה שדעתה נטרפת עליה. היא דמיינה אותו שם, לבדו, קופא מבדידות אף על פי שהוא דאג להרגיע אותה. ״אמא, הכל בסדר״, אמר לה כשהיה מגיע בין ארבע לשבע ל"שעות הזהב" שלהם, כפי שנהגה לכנותן. אך נירה דאגה, ובראשה כבר זממה את המבצע הבא שלה.


״את יודעת שאני לא נוגע בנשק מאז המלחמה״, אמר לה בועז בארוחת הערב. ״כולם יודעים שמדלגים עליי בשמירת לילה בגלל זה״, הוסיף ובהה בסיר שהניחה על השולחן.


״זה רק ללילה אחד, ומחר תגיד שאתה לא מסוגל. אני חייבת לישון איתו רק עוד לילה, ואתה יודע שהשומרים קיבלו הוראה לשים עין על בית הילדים שלו״, אמרה לו בעודה מוזגת לקערה שלו את המרק המפורסם שלימדה אותה אמה להכין כמה שבועות לפני שהתחתנו. מרק מנחם, נהגה לומר, נגד דמעות.


״טוב, אז אני אלווה אותך עד לשם. את תיקחי אותו, ואני אשמור שאף אחד לא רואה״, אמר בועז תוך כדי שהוא מניח את העוזי על כתפו. ״תודה, אהוב שלי. אני יודעת שזה לא מובן מאליו״.


עשר שנים חלפו מאז שחזר מהתעלה, שותק ובוהה, אחרי חצי שנה שלא ראה בית. הוא נסע לבקר בני משפחה של חייליו שנפלו. ״זה המעט שאני יכול לעשות, באמת״, היה לוחש להם.


הם צעדו על הכביש העוקף. הירח בקושי האיר את האדמה שטופת הערפל, ונירה התרגשה. ״זוכר את התקופה לפני שיותמי נולד?״


״איך אפשר לשכוח״, צחק. ״היית שרה לו את השיר של אמא שלך, נו... הזה ביידיש. מסכן, כבר בבטן הוא היה צריך לשמוע אותו. על מה הוא בכלל, השיר? אף פעם לא אמרת לי״.


נירה צחקה בקול. ״זה על שומר הלילה״.


אבל בועז לא צחק, ורק נעצר ותפס את העוזי כשמבטו קפוא, ישיר וחד.
״מה קרה?״ שאלה נירה וחיוכה נמחק באחת. בועז הצביע אל החור הגדול שהיה פעור בגדר, ורץ לעבר השביל שהוביל לבית הילדים.
״מחבלים!" צעק לעברה. "רוצי עכשיו לקרוא לעזרה!״


נירה קפאה על מקומה ובהתה בו נעלם בחשכה בשביל שאותו עשתה פעמים רבות כל כך. ״אני אוהב אותך״, נדמה היה לה ששמעה אותו זועק תוך כדי דריכת הנשק בעוד דמותו הזקופה הופכת לצל שחור. זה זמן רב לא ראתה אותו כה בטוח, הגבר שלה, ששום צל״ש בעולם לא יכול היה למלא את החלל שנפער בו באותם יומיים ארורים בחווה הסינית, יומיים שעליהם דיבר רק בשנתו. נדמה היה לה שכל הזמן שבעולם התקפל לרגע ההוא, וכל מה שיכלה לחשוב עליו הוא על אמא, שבכל יום שואה נהגה לומר לה: ״כשזה יקרה, אל תתני לפחד להכריע אותך. פשוט תרוצי״.


והיא רצה, זועקת לכל עבר, דופקת על דלתות ושואגת לעזרה. ״בית ילדים! בועז! יותמי! הצילו!״ וזהו. מהרגע ההוא זכרה נירה רק אנשים רצים, נשים צועקות, ילדים יחפים בגופיות לבנות ונשקים נשלפים, כשברקע צרורות ארוכים של ירי, של צרחות, ואז דממה. כבדה כזו, חונקת, מקפיאת דם.


ייאמר לזכותה של שפרה שהיא חיכתה עד תום השבעה, ורק אז קראה לנירה לשיחה במזכירות. ״הקיבוץ ואני מצטערים על האסון הכבד״, היא לחשה כשמבטה מושפל מטה. ״בועז היה גיבור שהציל ככה את הילדים, ומבחינת התקנון החדש את יכולה לתת ליותמי לישון איתך בבית כמה שאת רוצה. הרי עכשיו הוא באמת צריך אותך. נכון?״ פנתה בחיוך מאולץ אל יצחק, שתחבושת טרייה עיטרה את עינו הימנית. אך הוא רק שתק והנהן לחיוב, מביט בנירה בעינו הגלויה ובוכה דרכה דמעה אחת, צורבת ומרה, דמעה שלא ישכח לעולם.

מתוך דף הפייסבוק: החיים זה כן קיבוץ