החברים והתושבים בחניתה, שעל רכס סולם צור הצופה לדרום לבנון, מאמצים בחום את המשפט "כשהתותחים שותקים המוזות רועמות". שנת ה־80 לקיבוץ הסתיימה ביום העצמאות, והתאפיינה בשלל אירועי תרבות ואומנות. אלו התאפשרו לא מעט הודות לשקט ולתחושת הביטחון השוררים בגליל המערבי מאז נסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000. לצד העסקים הקטנים והמפעלים הגדולים, קמה בחניתה לפני שנה הגלריה "גבול" לאומנות מודרנית. הגלריה - שאליה צמודים מעדניה ובית קפה בשם "הצנצנת" (יוזמה של שלושה מבני הקיבוץ) - נמצאת בחלל ששימש בעבר הרחוק את מפעל המתכת שנסגר, ואף היא היתה במוקד החגיגות לציון יום ההולדת העגול של הקיבוץ הצפוני. בין השאר הציגו בה יוצרים בני הקיבוץ תערוכה לכבוד 80 שנותיו.

גלריית "גבול", כשמה כן היא, מבקשת לפרוץ גבולות ולגלות סימפטיה לא רק ליצירה מקומית, אלא גם לאומנות קונספטואלית המגיעה מהערים ובכלל. היא מנוהלת, נאצרת, מופקת, ומיוחצנת על ידי תושבת המקום, האומנית ומורת הציור ריטה כץ (49). כמו המאמץ העילאי להקים מקום כזה יש מאין, גם סיפורה האישי של ריטה עוסק בפריצת גבולות וביציאה מחושך לאור. איתה בצוות ההקמה והתפעול חברת הקיבוץ עׂפרה עובד־אמיתי' ויריב כהן אשר על השיפוץ.

ריטה כץ. דווקא מתוך החור השחור החלטתי להשקיע בעצמי. צילום: קרני עם עד

"כבר לפני שלוש שנים הצעתי לריטה להקים גלריה לאומנות בחלל התעשייתי הזה, שעבר תהפוכות רבות ונותר נטוש", מספרת עובד־אמיתי, תלמידתה של כץ. "פנינו לקיבוץ, אולם בהתחלה לא ידעו שם כיצד לעכל את הבקשה. פרנסי חניתה העדיפו להשכיר את המקום לכל המרבה במחיר במקום להשקיע בגלריה שאינה מרכז רווח".

לימים, ובברכת מנהלת העסקים בחניתה אורלי גביש־סוטו, ניתן האור הירוק לגלריה להתחיל לפעול. הקיבוץ שיפץ את הדרוש על חשבונו, ואף ויתר על שכר דירה, וביום העצמאות ה־70 נפתח המקום באירוע גדול. התערוכה הראשונה היתה של הצלם ומורה האומנות עודד ידעיה, ולאחר מכן הוצגה תערוכה של כלל יוצרי חניתה בתחומים שונים. "זה התלבש יופי גם על חגיגות השמונים לחניתה", אומרת עובד־אמיתי. "בעתיד, כך אנחנו מקווים, יכיר בנו גם מִנהל התרבות כגלריה, וישקיע כספים".

ריטה כץ (טרקאנוב טרם נישואיה) עלתה לישראל ב־1986 מהעיר אודסה שבאוקראינה כשהיתה בת 16. המשפחה החליטה להגר בעקבות אסון צ'רנוביל, שהמטיר גשם רדיואקטיבי גם על עיר הולדתה. באולפן לעברית שבחיפה הכירה את יורי כץ בן ה־17, שהפך כעבור שנתיים לבעלה ומאוחר יותר לאבי ילדיה. שניהם למדו אומנות באוניברסיטת חיפה. לימים, אחרי שיורי - צייר מוכשר ומוערך - התחיל לעבור בבית הספר בקיבוץ כברי, הם עברו להרחבה של חניתה.

אלא שבשנת 2000 התחילו להיערם הקשיים. הוריה ואחיותיה של ריטה החליטו לעזוב את ישראל ולעבור לארצות הברית, והיא נותרה ללא משפחה קרובה בארץ. בשנת 2012, לאחר עשרים שנות נישואים ושלושה ילדים, נפרדה ריטה מבן זוגה. "היתה דרמה ענקית בחיים שלי", משתפת ריטה. "כבר תכננתי לעזוב את חניתה ולחזור לחיפה. כל החיים שלנו הוא היה האומן ואני זו שעוזרת לו ותומכת בו - ברגעים היפים וגם ברגעים העצובים. לא גיבשתי לעצמי חיים עצמאיים משלי, ודאי לא כאומנית יוצרת".
כאן מגיע השלב שבו היא מתחילה לעמוד על הרגליים ולייצר משהו משל עצמה. "דווקא מתוך החור השחור והבכי האין־סופי, לא מעט בזכות חברת חניתה שמטפלת בי מאז בגוף ובנפש, החלטתי להשקיע בעצמי".

היא החליטה להישאר בחניתה, חזרה לצייר, השלימה תואר שני באומנות והתחילה ללמד סטודנטים לתואר ראשון. בקרוב תציג עבודה בחלל אומנותי בחיפה, ובשנה הבאה תקיים במוזיאון בברעם תערוכת יחיד שתוקדש לאסון צ'רנוביל. כיום יש לה גם זוגיות חדשה.
"הגלריה הזאת היא גם חלק מתהליך החזרה שלי לחיים וליצירה", אומרת ריטה בפתיחות. "פניתי לדרורה דקל מכברי, אוצרת ומנהלת הגלריה הוותיקה בקיבוץ, וביקשתי שתלווה אותי בדרך החדשה. מעולם לפני כן לא אצרתי תערוכות או ניהלתי גלריה כלשהי. היא נתנה לי עצות זהב, והפצירה בי להיות הכי מקצועית שיש. אחרי לא מעט זמן הצלחתי, באישור מוסדות הקיבוץ, להקים את הגלריה. התוצאה מדהימה. מאז יריית הפתיחה והתערוכה הראשונה, שסחפה תגובות נהדרות, אנחנו רצים ללא נשימה מתערוכה לתערוכה".

ומה הלאה?
"התוכנית היא להקים מעל לגלריה, בחללים אשר שימשו בעבר את מפעל המתכת, חדרי אירוח לאומנים מהארץ. חלל אחד יוקדש לעבודה ולתצוגה. בחזון שלי הם יגורו בחניתה במשך כמה שבועות, יעבדו באומנות, ויציגו לקהל מהקיבוץ ומבחוץ את עבודותיהם. יש עוד זמן רב עד שהרעיון יתגשם, אבל בסוף זה יקרה.

"מלבד זאת, יש יוזמה מעניינת בשם 'רכס השלום' של שלושה חניתאים. הם מקיימים אירועים ומפגשים שונים על קו הגבול, ומגיעים אליהם גם ערבים מכפרי הסביבה. הכוונה היא שגם הגלריה תהיה משולבת בפעילות הזאת.

ומילה לסיום?
"אני מקווה שנסראללה וחיזבאללה לא יפריעו לנו להמשיך בשגרה ובפעילות של הגלריה. אני מאמינה שיבוא יום, וגם מלבנון יגיעו לחניתה כדי לשתות בבית קפה צנצנת ולראות אומנות בגלריה 'גבול'".