"נולדתי וגדלתי בחינוך המשותף של קיבוץ השומר הצעיר", היא כותבת. "ילדוּת מלאת רגעים קסומים של חופש לטייל לבד בגבעות מסביב לקיבוץ, ליצור עולם שלם עם בובות מפרחי פרגים בשדה קוצים, לראות שלולית כאגם גדול, אוניות וסירות מפרש שטות בין חוץ־לארצים פלאיים". בציוריה יש ערגה, געגועים, אופטימיות, וגם נימה של ביקורת דקה על החינוך הקיבוצי.


"היינו ילדים של הקיבוץ וזה לא היה פשוט. המבוגרים האחראים עלינו, הממסד והמטפלות, רצו לעצב אדם חדש, צברים וצבריות גאים וזקופי קומה. הם חלמו ליצור עולם חדש וקיוו שיהיה טוב". אותן דמויות ממסד נמצאות בציורים המרירים־מתוקים, המקרינים אהבה אבל גם הומור וצחוק. אם יש ביקורת היא עוברת עם הערכה רבה למייסדים, "כי כשיוצרים עולם חדש, יש מאין, עושים גם טעויות", אומרת דרור.

מתוך התערוכה

היא מודה שהניסיון הקיבוצי ליישם את האידיאל יצר מכבש לחצים שהקשה עליה. בגיל 31, אחרי שנים של עבודה בשדות הכותנה, היא עזבה את הקיבוץ, למדה לתואר ראשון ושני בחקלאות, ומאז היא עובדת כאגרונומית וכטכנאית מעבדה בתחום הגנת הצומח בחקלאות.


הציור היה חלק משנות ילדותה ובגרותה. בגיל 12 ציירה בגואש אישה בדואית עם חמור, ציור שהתגלגל ומצא את עצמו אחרי שנים על בול מסדרה של ציורי ילדים. בגיל 16 למדה רישום פחם אצל המורה יהושע הס באורנים, אבל לאחר הצבא הפסיקה לצייר. רק בגיל 50 חזרה אל הציור, ומאז היא מציגה יבול מרשים של תערוכות בארץ ובחו"ל.


התערוכה בקיבוץ שבו גדלה היא גם סגירת מעגל עבורה. חלקה הראשון הוא סיפור שכתבה ואיירה על זיכרון ילדות. "ראיתי בבוקר שזה יום גשום והחלטתי לצאת לטייל בשלוליות יחפה. אני מטיילת ונכנסת לעולם דמיוני וקסום. עד שהמציאות טופחת על פניי בדמות הגננת הרעה, שמגיעה וסוחבת אותי בשערות למקלחת", היא כותבת. החלק השני של התערוכה כולל איורים על פי סיפורים שסיפרה לה אימה על ילדותה, כמו זה בו הייתה רועת אווזים בגיל חמש. החלק השלישי הוא סדרת ציורים שציירה בהשראת המחזה לקולות של דילן תומס, "מילקווד".

פתיחה: 2.2 בשעה 11:00
שעות פתיחה: ימי שבת 12:00-10:00.