בחזרות ועל הבמה. אנשים התלהבו ורצו להיות חלק מהסיפור

הכל התחיל בהשתלטות פיראטית של כמה נערים על מקלט נטוש בפאתי הקיבוץ. פתחו את דלת הברזל, נתנו מבט חטוף, הסירו את קורי העכביש וטוו לעצמם חלומות. חבורת טי"תניקים מנתיב הל"ה, שקצת לפני זה התחילו ללמוד מוזיקה ורק רצו מקום לנגן בו. הניחו את הגיטרה, את הסקסופון ואת התופים - כמו שתוקעים דגל - והציבו עובדה בשטח: חברים יקרים, השטח כבוש, ללא נפגעים, מקלט מוזיקה בידינו. כנראה שבקיבוץ - לפחות אז, בקיץ 2007 - הממסד פרגן למשוגעים לדבר, או לפחות לא עמד בדרכם. אולי כי היה עסוק בלהחליף בזמן מנורה וסנן ללקוחות תמי 4, המפעל המקומי, רגע לפני שנמכר לשטראוס.


מפה לשם, כמו שזרמו המים במכשירי הטיהור, זרמה המוזיקה בין קירות הבטון העבים של המקלט בלי פילטרים ובשיא הטבעיות, והיה ברור שמשהו חדש וטוב קורה בו. בתוך כמה חודשים הם הרימו הופעה, האפקט עשה את שלו, וכדור השלג המוזיקלי החל להתגלגל בקצב ברחבי הקיבוץ שבעמק האלה, מדביק עוד ועוד חברים בחיידק, שולח חלק מהם להסיר אבק מהמיתרים שפעם פרטו עליהם, ואחרים - להתייצב לראשונה בשיעור נגינה.


"זה הפך למשהו חזק". מספר אלי קורמן (27), אז טי"תניק חמוש בסקסופון, מהראשונים שנכנסו למקלט המאובק וכיום המנהל המוזיקלי של המוסד המיתולוגי "חדר מוזיקה". "התחלנו להרים ערבי מוזיקה. זה גרם לנוער צעיר לרצות לנגן. אנשים התלהבו, רצו להיות חלק מהסיפור, והלכו ללמוד מוזיקה. יותר ויותר בני נוער וחברים הגיעו למקלט לנגן, והתחלנו מסורת של ערבי להקות. זה עשה מין גל כזה שהלך וגדל ונהיה ממש מפעל". כשהתגייס קורמן לצבא המשיך המקלט לארח הרכבים ולהתגלגל בלעדיו, וכשהשתחרר קיבל עליו את ניהול המקום, הפעם באופן רשמי ומוסדר. מאז נעצה המסורת שורשים עמוקים בנתיב הל"ה, ובקיבוץ כבר התרגלו לחכות פעמיים בשנה בשקיקה לערבי הלהקות. ממש לאחרונה שודרג מקלט המוזיקה, שהרוויח ביושר את תמיכת הקהילה, והוקצה לו אחר כבוד מבנה ציבורי שהיה פעם חדר קיטור. הוא שופץ והותאם אקוסטית, והפעילות השוקקת, זו שהחלה כתשוקת נעורים בחשכת מקלטים, הועתקה אליו וקיבלה הכרה רשמית.

אלי קורמן. "איש המוזיקה של הקיבוץ"


"אני איש המוזיקה של הקיבוץ", אומר קורמן בחיוך כשהוא נשלף לרגע, בין חזרה לחזרה לקראת הערב. "כשצריך שירים ליום הזיכרון או ליום העצמאות - פונים אליי". הוא מוזיקאי עם תעודות, למד באקדמיה למוזיקה ולמחול, ונמצא לקראת סיום תואר ראשון בהלחנה. נגן סקסופון, מלמד נגינה ועובד עם הרכבים.


יש תנאי קבלה קשוחים לערבי הלהקות?
"ממש לא. יש מקום לכל הרמות. גם למנוסים יותר וגם למתחילים. הכל באווירה קהילתית מאוד, פתוחה ומקבלת".


חושב שהם עושים משהו לדי־אן־איי של קיבוץ חוץ מפאן של שישי בערב?
"חד־משמעית כן. הם מחזקים את הקהילה. יש כאן תחושה של קהילה חזקה, מוזיקלית מאוד ומלאה בתרבות. בשנה האחרונה הוקמה במיוחד במה גדולה מבטון בדשא המרכזי, שיהיה מקום ראוי לכל ההפקות האלו".


את העוצמה הקהילתית ירגישו חברי נתיב הל"ה ממש הלילה (שישי 29.3), כשיתקבצו ברחבת חדר האוכל לעוד ערב להקות. והפעם מסתמן שהיא תורגש חזק מתמיד. את ההכנות מלווה התרגשות מיוחדת שמציפה את הלב וגם את העיניים. את המופע הקרוב - "שרים ליובי" - הם בחרו להקדיש ליובל טל, בן הקיבוץ, נגן גיטרה צעיר שנלחם באומץ ובאופטימיות נדירה בסרטן אלים ונפטר לפני שנה בדיוק, בגיל 19.

שרון טל עם בנו יובל ז"ל. "ילד מלא שמחת חיים והומור מושחז"


שמונה הרכבים יעלו על הבמה בזה אחר זה, כחמישים צעירים ומבוגרים, "כמעט כל המוזיקאים בקיבוץ", אומר קורמן. שלושה הרכבים קמו במיוחד לקראת הערב הזה. בין המופיעים יהיו גם חבריו הקרובים של יובל, שישירו שיר שכתב בזמן המחלה.
"זה לא ערב זיכרון", מדגיש שרון טל (53), אביו של יובל.

"זה ערב של מוזיקה שמוקדש לו. יובי ניגן בגיטרה בהרכב. לא היה להם שם, אבל אנחנו קראנו להם החנטרישים", הוא מחייך, "כי הם סופר מוכשרים אבל לא היו עקביים. יש התרגשות, חלק ממנה כי אני גם מופיע כנגן חליל צד, ויש ציפייה שזה יזרום טוב ושאנשים ייהנו וישמחו. זה מה שאני רוצה. יובי היה ילד מלא שמחת חיים והומור מושחז. המוזיקה היתה עבורו הנאה גדולה ומפגש חברתי. הוא ניגן הרבה מאוד גם בתקופת המחלה, כשהיה הרבה בבית".


היה ביניהם קשר חזק מאוד, והפתיחות והאהבה שבהן הוא מדבר על בנו, על השנתיים של המחלה ועל השנה הראשונה בלעדיו - מכווצות את הבטן ומרחיבות את הלב. יובל הוא בנם האמצעי של שרון ושל אורלי. הם גרושים והורים גם לאופיר (בחופשת שחרור) ולנעה (תלמידת י"א), שתופיע גם היא בערב ותנגן בגיטרה בס.

שנתיים מטלטלות


"יובי חלה בגיל 17. זה התחיל בכאבי ראש איומים ובהתקפים קשים של הקאות. בשלב הראשון בדקו בכיוון של גסטרו ולא מצאו כלום. אחרי חודש וחצי גילו בבדיקת MRI שבחוט השדרה יש גידול מזן נדיר, עם מעט מאוד היסטוריה רפואית, שיצר לחץ על הראש. ההתחלה היתה אופטימית מאוד. הרופאים הגדירו את זה כגידול ללא סכנת חיים. היה מומחה שאמר שזה משהו שאפשר לחיות איתו. מראש ידענו שאי אפשר יהיה לנתח. מייד התחלנו טיפולים כימותרפיים".


המאבק העיקש נמשך שנתיים ארוכות ומטלטלות, באמצע היה קיץ אחד אופטימי, והם חשבו שהינה, נגמר הסרט הרע והילד הזורח שלהם יוצא מזה וחוזר לחיים שפויים. אבל אז חלה החמרה. הגידול נעשה אלים והתפשט לראש.


איך הגיב יובל?
"הוא היה מדהים ברמות שאי אפשר לתאר. גם כשהיו משברים, הוא ראה רק את הטוב. אופטימי חסר תקנה עד השלב האחרון. הוא ידע כל הזמן מה קורה, וניהל את העניינים בדרך שלו. בשלב מסוים הוא החליט להפסיק עם הכימותרפיה. הוא סבל מאוד מתופעות הלוואי ואמר שהוא לא ממשיך עם זה".


מתי הבנת שהוא לא הולך לצאת מזה?
"בחודשים האחרונים הבנתי שזה הכיוון. לא שיתפתי את יובל, כי הוא עדיין היה אופטימי. חודש לפני הסוף נכנסנו להקרנות. הוא האמין בצורה טוטלית, כמו שרק צעירים יכולים. המצב הידרדר, ושבועיים לפני שנפטר הבנתי שצריך להיפרד".


איך נפרדים מהילד שלך?
"היה לנו סשן פרידה מטורף ומטלטל בשבועיים האלה. יובי הלך ודעך, ואנחנו היינו סביבו, כל המשפחה והחברים".

כל הקיבוץ סביב הנושא של מוזיקה. צעירים ומבוגרים


מהמקום הכי אפל שיכול הורה להיות בו, בחר שרון בחיים. אחרי השלושים חזר לעבודה שהוא אוהב ברשות הטבע והגנים. השמיים הפתוחים והטבע אפשרו לחמצן להיכנס לתאים שהכאב הימם. רק לא לשבת בבית. "שנה של ציפה", הוא מתאר אותה. של להשאיר את הראש מעל המים ולנשום. מצא נחמה בילדים, ביעל בת הזוג, במשפחה, בחברים, במוזיקה ובריצה. שם, לבד בשטח, כשהרגליים רצות והמחשבות עפות ומתנקות, הוא מרגיש את יובל הכי קרוב אליו.


המחשבות עושות טוב?
"הזיכרונות הטובים עם ועל יובי עושים לי טוב. השנים שבהן הוא היה בריא, וגם הרבה מאוד רגעים בשנתיים של המחלה, רגעים שהיו בהם הרבה הומור, צחוק וקרבה שלא תמיד יש בין הורים וילדים בגילים האלה. הנסיבות זימנו לנו הרבה זמן משותף".


מה שינו בך השנתיים לצד ילד שדועך לך מול העיניים והפרידה בסופן?
"לא יודע אם שינוי זו הגדרה נכונה. אתה חווה חוויה מטלטלת, מגלה בעצמך כוחות גדולים מאוד לצד תהומות עמוקים. כיום יש עצב וגעגוע גדולים שנוכחים בחיים שלי, ואיתם התחזקה תובנת שבריריות החיים. צריך לדעת או ללמוד לחיות את החיים, ליהנות ולחוות כמה שרק אפשר. קיבלתי פרופורציות לחיים. אחרי טלטלה כזו, ההסתכלות על היום־יום - לחצים, עבודה, מה מעסיק אנשים - מקבלת זווית ראייה אחרת, מחודדת הרבה יותר".


מה אתה לוקח איתך מיובל?
"את האופטימיות שלו ואת שמחת החיים, כי זה מה שהוא היה. איש של אנשים, עם כריזמה ממגנטת וחיוך מדהים של גומות. ראינו בתקופת המחלה איך הוא נכנס לאנשים ללב ושובה אותם מייד. את זה אני לוקח".


ערב הלהקות שמוקדש לו יהפוך למסורת?
"זו הכוונה. אנחנו רוצים ומקווים. מוזיקה היא אנרגיה של חיים".

מוזיקה היא אנרגיה של החיים