מטושטשים והלומי עייפות ישבנו שנינו, נשענים לא נשענים זה על גבו של זה, על מדרגת העץ הנוקשה שהשיבה עלינו קור נוקב.

יש כאלה שהכי פוחדים מהרתמות של המצנח כשהוא נפתח. צילום: משה מילנר, לע"מ

"אל תירדם", אמרתי לאוֹרי בשיניים נוקשות. "אל תהיה טיפש. תראה את גלזר, המש"ק המלוכלך. תראה איך הוא שם עליך עין, הממזר. הוא שונא אותך כי אתה לא שׂם עליו. ומחר - אני בטוח שאפילו מתוך הטמטום של העייפות אתה זוכר את זה - מחר אנחנו יוצאים לחופשת שבת".

אוֹרי פקח חצי עין מוצפת דם, נעץ בי מבט מבולבל, ונשׂא את נאום סוף השבוע הקבוע שלו: "תמיד בריצות ובמסעות עם החגור המלא על הגב, אנחנו אומרים אחד לשני שאין דבר העומד בפני הרצון חוץ מהרצון של מישהו אחר; ועוד משהו שאין לנו שליטה עליו, שעומד גם בלי שאנחנו רוצים.

כך בדיוק אני מרגיש עכשיו עם העיניים שלי. איבדתי שליטה עליהן. הן נעצמות בלי שאני מרגיש בכלל. כאילו שהן בכלל לא שייכות לגוף שלי. עזוב אותי מהכל. נשבר לי הזין לגמרי, ולא מעניין אותי יותר כלום. לא גלזר המנוול, לא חופשת שבת, לא גילי ולא נעליים.

אני גמור, מפורק לחתיכות, ורוצה עכשיו רק דבר אחד - לישון". תקעתי לו עוד מרפק בצלעות. "תשאיר רק עין אחת פקוחה, כמוני", אמרתי לו. "תעשה תורנות שמירה בין שתי העיניים. תחזיק אותן פקוחות בעזרת האצבעות. פעם זאת ופעם זאת. תסתכל על גלזר. תראה איך הוא נועץ בך את המבטים הנבזיים שלו. מחייך לו כמו טמבל מתחת לשפם. תעשה לי טובה. תתאפק לפחות עד שיכבו את האור".
***
רוח חורפית קרה נשבה מחוץ לאולם הקטן שבו ישבנו, והרעידה בלי הרף את ענפי האיקליפטוסים הענקיים שחבטו בגג. פח רופף חרק והקיש בקצב לא אחיד, נע עם משבי הרוח העזים.

קינחתי בכעס בשרוול החולצה את אפי הנוטף בלי הרף. אספתי תחתיי את רגליי הקפואות ופרשתי עליהן את המעיל הצבאי הכבד. התקפלתי והתכרבלתי ככל יכולתי, אך עדיין היה לי קר ממש. אפילו המחשבות על חופשת השבת לא חיממו אותי. קיללתי בשקט.

לפתע כבו האורות העגומים שהאירו אך בקושי את האולם. נשמע קול נפץ קל, אחריו זמזום מנוע חרישי ואלומת אור דקיקה הבהבה מעל לראשינו. כמעט מייד נשמעו נחירותיהם הקצובות של הנרדמים הראשונים.
***
הדהוד תופים הולך וגובר מלווה בנגינת מארש צבאי נשמע מאי־שם, מלֻווה באותו רחש מנוע מרוחק ותקתוקה החדגוני של מכונת ההקרנה. על המסך הלבן ריצדה כותרת אדומה: "המטרה בורמה".

עכשיו, לראשונה מאז שנכנסנו לאולם, הרשיתי לעצמי בלי כל חשש לעצום את שתי עיניי. חשבתי בשקט בפעם המי יודע כמה על המצב הבלתי אפשרי שנקלעתי אליו. אם אשמור על אוֹרי שלא יירדם, נצא מחר לחופשת שבת בקיבוץ והוא יהיה זה שייהנה מאהבתה של גילי.

היא היתה ידידה של שנינו, ואולי של עוד כמה, בו בזמן, ואמרה לי לא פעם שהיא אוהבת את כולנו כמעט אותו דבר. אמרתי לה שהיא חייבת להחליט מתישהו את מי מכולם היא אוהבת יותר. היא ענתה לי שהיא סובלת מחוסר ביטחון ומקושי בקבלת החלטות, כי כל חייה גדלה בלי אימא. זה מה שהפסיכולוגית שלה אמרה לה. פקחתי את עיניי והסתכלתי על אוֹרי. הוא השתרע בינתיים על מדרגת העץ הנמוכה וישן כמו מת.

רק לעיתים רחוקות הערתי לאוֹרי על משהו שלא מצא חן בעיניי בהתנהגות שלו. הוא היה צוחק, מרוצה מעצמו, משועשע ושמח בחלקו. לפעמים הוא העיר לי על משהו, ואני הייתי נעלב. תמיד. אבל העלבון לא נשמר אף פעם יותר מיום או יומיים. בדרכי שלי סלחתי לו וביקשתי שוב את חברתו.

הסתכלתי סביבי. החיילים הזריזים והדייקנים, אלה שאף פעם לא איחרו לשום מקום, ישבו ונמנמו בנוחות על הכיסאות עם המשענת. אוֹרי ואני רבצנו על מדרגות העץ המחוספסות שצנחו מטה, במעבר הרחב שבין שתי שורות הכיסאות במרכז האולם.

צחנת מזון צבאי קשה לעיכול וגרביים רטובים שלא כובסו זה זמן רב עמדה באוויר. התחלתי לחרחר ולהשתעל, כמו תמיד כשחסר לי אוויר נקי. הרגשתי שאני נחנק. כשהתייצבתי בלשכת הגיוס לא סיפרתי לאף אחד שם שאני סובל מאסטמה קלה. רציתי להיות כמו כולם, ועכשיו סבלתי. הגיע לי.

"לישון או לא לישון, זאת השאלה", חשבתי ביני לבין עצמי. אוֹרי כדרכו, לא התלבט לרגע. הוא פשוט שכב וישן - מקופל בתנוחה מוזרה, שרוע על שתי מדרגות. ראשו ושתי ידיו על המדרגה העליונה שעליה ישבתי גם אני, ושאר גופו על המדרגה התחתונה. ריח רע נדף מפיו הפעור לרווחה.

איך גילי יכולה לאהוב אותו, חשבתי. כמה חבל שאינה רואה אותו עכשיו בחולשתו, רובץ על המדרגות חסר אונים, גורל חופשת השבת שלו נתון בידי. הרגשתי שאני חייב להחליט עכשיו אם להעיר אותו קצת לפני תום הסרט, או להפקיר אותו לגורלו בידיו של גלזר המנוול.

הוא יתיז עליו מים מהמימייה שלו, ידפוק לו שמירת לילה של ארבע שעות וישאיר אותו מרותק לבסיס בשבת. זה היה העונש המקובל אצלנו על הירדמות בסרט של יום חמישי בערב.

נעצתי מבט עייף במסך. גברים מצוחצחים ישבו זה לצד זה, לראשיהם קסדות פלסטיק לא רכוסות. זו היתה כנראה מחלקת חיילים אמריקאית. צנחנים ותיקים הלבושים בבגדי הסוואה ירוקים וטסים בדרכם להשמיד תחנת רדאר יפנית. שקט מתוח שׂרר במטוס.

נשמע רק זמזום חדגוני מתמשך. המנוע של המטוס. כולם לעסו מסטיק. אחד שמנמן, בטח הליצן של המחלקה, ניפח בלון. שלושה מהחיילים היו שחורים ואחד יהודי. המס האמריקאי המוּכר לשוויון בין הגזעים. אחד החיילים השחורים חייך פתאום בלי שום סיבה וחשף שיניים צחורות כשלג.

"למה הוא מחייך דווקא עכשיו, רגע לפני הצניחה", חשבתי לעצמי. החייל היהודי שלף מתוך צווארון החולצה שלו שרשרת כסופה שתליון מגן דוד תלוי עליה, ונישק אותו פעמיים. היו לו שפתיים דקות ואדומות ואף מקומר. היהודי הנצחי. בולשיט אמריקאי אחד גדול. "תראה אותם", אמרתי לאוֹרי, "צנחנים מקרטון".

***
הוא שינה תנוחה, וכעת שכב שרוע על הגב, נוחר בקולי קולות. האף שלו היה סתום לגמרי. דמעה עגולה נצצה בזווית עינו השמאלית, בוהקת באפֵלת האולם כעין יהלום זעיר.

עצמתי את עיניי ודימיתי את עצמי לשחקן הקולנוע יפה התואר ארול פלין, מפקדם של הצנחנים האמריקאים. היו לו פנים גבריות, חזקות ומשרות ביטחון. עלה בדעתי שככה בדיוק - עם חיוך קטן שאין בו טיפת פחד, ועם שפם דק ושחצני - צריכות להיראות פנים של מי שנולד להיות מפקד של חיילים אמריקאים.

ההתלבטות שלי תמה סופית. החלטתי עכשיו שלא להעיר את אוֹרי כשייגמר הסרט. אני אצטדק בפניו. אומר לו שגם אני ישנתי, שגם אני התעוררתי רק ברגע האחרון, כמה שניות לפני שנפתלי, המש"ק הדתי, שפך עליו מים.

פעם, באיזה רגע טיפשי של התרוממות רוח ושל חוסר מחשבה, שרנו לנפתלי במקהלה מחלקתית מאורגנת, "לא שׂמים עליך...", ומה שקיבלנו בתמורה היה מסע אלונקות של שלושים קילומטר. עד היום כואבות לי הכתפיים והרגליים כשאני נזכר במסע הזה. ככה זה בכל מקום על פני העולם המחורבן הזה, בטח שבצבא. סוף מעשה במחשבה תחילה.

בראשי דמיינתי את הנסיעה שלי מחר הביתה. גילי תראה שאוֹרי לא הגיע, ותפגין בפניי בגלוי את האכזבה שלה. "מה קרה, למה אוֹרי'לה שלי לא הגיע?" ואני, כמקובל אצלי מאז ומתמיד, איעלב עד עמקי נשמתי.

***
פקחתי עיניים. דבוקה ראשונה של צנחנים אמריקאים, ארול פלין בראשה, עמדה בטור ארוך לפני הדלת הפתוחה של המטוס. נדבקו זה לאחוריו של זה, כמו סרדינים בקופסה, והמתינו בציפייה דרוכה שהנורה האדומה תידלק.

איזה פחד אלוהים. אפילו כאן, על מדרגת העץ הנוקשה, הגביר הלב שלי בבת אחת את קצב פעימותיו. אף פעם לא אהבתי לעמוד ראשון בטור ליד דלת המטוס הפתוחה לרווחה. הרגשתי תמיד כאילו אני נשאב החוצה במין כוח עליון שאין לי שום שליטה עליו. בסופו של דבר הדפו אותי מדריכי הצניחה מהמטוס, והוסיפו לחיזוק גם איזו בעיטה קלילה בישבן.

התווכחנו בינינו, אוֹרי ואני, כמעט על כל דבר ועניין. פעם התווכחנו ממה הכי מפחד הצנחן המצוי. אוֹרי אמר שהוא הכי פוחד מרגע היציאה מהמטוס ועד שהמצנח שלו נפתח. בצניחה השלישית היו לו הרבה פיתולים במיתרים. עבר זמן רב עד שהמצנח נפתח ונפרש לגמרי.

עד שזה קרה, הוא הרגיש שכל הדם שלו נשאב החוצה ושהלב שלו עובר לדום מתוח. מאז המקרה ההוא, שלוש השניות האלה עד שהמצנח נפתח הן בשבילו שלוש שניות של פחד מוות. אבל אחריהן, הכיף הכי הגדול. דממת אלוהים מסביב ושלווה שאין שנייה לה.

אני אמרתי שאני הכי מפחד מההתנגשות המפתיעה עם אמא אדמה. אתה מחכה ומחכה שהאדמה תגיע, ואומר לעצמך נו כבר! מה קורה איתה, עם הנבלה הזאת? ואז, בדיוק כשאתה פותח את הרגליים כדי לראות למה היא לא מגיעה, אתה מתנגש בה בעוצמה אדירה ונחבט כמו שק תפוחי אדמה.

באחת הצניחות הראשונות שלנו נשבה רוח נוראה. סערה אמיתית. המטוס היטלטל חסר אונים בתוך כיסי אוויר. יותר משעה עמדנו דבוקים זה לזה ליד הדלתות הפתוחות ולא קיבלנו אישור צניחה. כמה חיילים הקיאו את נשמתם.

אחד לקה במין עווית משונה, הפנים שלו התעקמו לגמרי והוא השתין במכנסיים. בסוף צנחנו על איזה שדה חרוש בחשֵכה כמעט מוחלטת. הרוח החזקה גררה אותנו מאות מטרים על רגבי האדמה החדים. כמה צנחו על משׂוכות צברים ונפצעו. כמעט כולם איבדו ציוד ואפילו כלי נשק.

***
המצנחים של החיילים האמריקאים נפתחו עכשיו בזה אחר זה. כיפות לבנות מבריקות זהרו כמו כוכבים קטנים בשמיים. למטה חיכה להם ג'ונגל פראי. הם עדיין לא ידעו שבין העצים נחבאים חיילים יפנים קטנים, שנראו בסרט כמו צעצועים שמתחו אותם בקפיץ. אבל לירות הם ידעו, חיילי הצעצוע האלה. פתחו באש רצחנית על הצנחנים המסכנים בעודם באוויר. התנהגו כמו מנוולים אמיתיים היפנים האלה.

כמה צנחנים נהרגו מייד ונשארו תלויים על ענפי העצים. אחד מהם לא שם לב כנראה שממשיכים לצלם אותו, והמשיך להתנועע לאחר שכבר סימנו אותו כמת. לא נורא. הייתי בטוח שלארול פלין לא יקרה כלום. לכל היותר איזו פציעה קלה. שריטה קטנה על המצח, שלוש או ארבע טיפות של מיץ עגבניות ופלסטר מוצלב. צדקתי.

ככה זה בכל סרטי המלחמה האמריקאים. אסור להם להיגמר רע. הפי אנד זה הפי אנד. וחוץ מזה, מה הם היו עושים בג'ונגל הארור הזה בלי ארול פלין? איך הם היו מסתדרים, החיילים הדפוקים האלה? ובכלל, אילו הוא היה נהרג, מה היו אומרים הצופים? הלוא צריכים היו לסיים את הסרט לפני הזמן, ומה אז? לך תדע.

***
בדרך הביתה, באוטובוס הראשון של יום שישי בבוקר, התרפק ראשו המתולתל של אוֹרי על כתפי. אפו היה אדום ומקולף לגמרי. טיפות נזלת זלגו ממנו ונקרשו על שפמו הבהיר. הוא המשיך לישון כמעט בלי הפסקה מאז הקרנת הסרט אמש.

"ויש כאלה", הוא אמר לי פתאום בקול מנומנם, "יש כאלה שהכי פוחדים מהרתמות של המצנח כשהוא נפתח, משום שפעם, באחת הצניחות הראשונות שלהם, הם שכחו להצמיד את הראש אל החזה וכמעט נתלשו להם האוזניים".
אחר כך המשיך לישון רגוע לגמרי, חיוך מלאכי קטן נסוך על פניו.

***
הערתי אותו בבעיטה חזקה ברגע האחרון ממש, כמה שניות אחרי שהסרט נגמר, כשנפתלי וגלזר כבר עמדו ממש לידנו עם המימיות שלהם, והתיזו מים על כל החיילים חסרי המזל. הוא התיישב במהירות, שפשף את עיניו האדומות וחייך אליי בהתנצלות. אחר כך גררתי אותו לאוהל שלנו. הוא קרס על המיטה שלו ונרדם מייד.

לעזאזל, אמרתי לעצמי עכשיו. לכל השדים והרוחות. איזה מטומטם אני. הלוא יכולתי לא להעיר אותו. הייתי אומר לו שגם אני ישנתי עד השנייה האחרונה. שלא הספקתי. אבל אז הוא לא היה מדבר איתי כל השבוע, ולך תדע מה הייתה גילי אומרת לי.