צפצוף טורדני חדר לחלומותיי. אותו צפצוף המתריע על כניסת אימייל חדש. התעוררתי ומיהרתי לבדוק את ההודעות. הבטתי על מסך המחשב בתדהמה מוחלטת. בין חמש ההודעות החדשות המתינה אחת מרוני, בעלי היקר. שבוע חלף מאז יצא בבוקר יום ראשון לעבודה, כדרכו מדי יום ביומו, נישק אותי על שפתיי ונעלם כאילו בלעה אותו האדמה.

החיפושים אחריו העלו חרס, וכל יום שעבר הגביר בי את תחושת התסכול והייאוש. מיהרתי לפתוח את ההודעה וקראתי בהתרגשות. מילותיו ריצדו מולי מבעד לדמעותיי:

היא הסתובבה על מקומה והביטה בי, כמו ידעה שאני פוסע מאחוריה | צילום המחשה: שאטרסטוק

× × ×

היום יום ראשון, 26.12.2004. השעה 8:30. עוד עשר דקות נשארו, ואני אשתחרר סופית מהמועקה הרודפת אותי כבר חודשיים. אילו ידעת, אהובתי, מה עבר עליי בחודשיים האחרונים, היית מתעלפת. אני כותב לך כדי שתביני, אולי תסלחי. נוני, אהובה שלי, את הסיבה האמיתית לכך שנעלמתי פתאום, לפני שבוע, ללא הסבר. האמיני לי יקירה, שזאת היתה הדרך היחידה. אני יודע שאין לך מושג כרגע על מה אני מדבר, אבל אני בטוח שכאשר תקראי את הדברים הבאים - תביני.

את ודאי זוכרת את ירח הדבש שלנו, לפני כחודשיים בפריז, את הריב הקטן שהיה לנו ביום השני לשהותנו במלון. ירדתי ללובי כדי לאפשר לכל אחד מאיתנו מעט שקט וזמן מחשבה. ניגשתי לבר. חשבתי שאולי האלכוהול ירגיע את כעסיי. כשחזרתי לחדר, לאחר כשעתיים, פטרתי את שאלותייך על אותן שעתיים אבודות בכך שפגשתי במקרה את מוטי ותמיר, החבר'ה מהמילואים, ולכן נסחפתי ולא הבחנתי כיצד הזמן רץ. האמת היא שפגשתי את אינגה, עוזרת הווטרינר השוודית, זאת שהגיעה לפני כמה שנים להתמחות במרפאת החיות של ד"ר רם, אצלנו בקיבוץ.

בזמנו, קשה היה לכל גברברי הקיבוץ, הרווקים והנשואים כאחד, להסיר עיניהם מאינגה, הבלונדינית המהממת, וכלבינו המסכנים בילו בגללה שעות מיותרות רבות בקליניקה. הסתובבנו סביבה כעדת כלבים מיוחמים. הייתי אז נער נאה בגיל העשרה, ולמזלי זכיתי להיות בין הבודדים שהצליחו לבלות כמה לילות שובבים במיטתה. בשלב מסוים היא סיימה את ההתמחות וחזרה לשוודיה, ואני, לאחר תקופת דיכאון סבירה, חזרתי לחיים.

ביום שראיתי אותך, מתוקה שלי, בתחנת הרכבת בחיפה, לבושה בג'ינס שהחמיא לרגלייך ובגופייה הדוקה שלא השאירה הרבה מקום לדמיון, ידעתי שאת המיועדת. ביום ההוא שכחתי מכל האחרות. ביום שבו ישבתי על כיסא הבר במלון בפריז, מהרהר בחילוקי הדעות המיותרים בינינו באותו ירח דבש, לא ידעתי שחיי ישתנו מן הקצה אל הקצה.

"היי רוני", שמעתי קול מוכר ומלטף שהצטלצל מעבר לכתפי. הפניתי את ראשי, והיא התנפלה עליי בחיבוק, מדביקה נשיקה רטובה לשפתיי. נאלמתי דום. ליבי החסיר פעימה. אני אומר לך נוני, היא נראתה טוב מתמיד, ולרגע חזרתי להיות אותו בן טיפש עשרה מיוחם מהקיבוץ. אחרי ההלם הקצר התאוששתי. בליבי ידעתי שאני שלך ושאת שלי, ושרק אותך אני אוהב. הגבתי בקרירות, והשתדלתי להיפטר ממנה מהר ככל האפשר. אך היא התעקשה שאספר לה מה קורה בקיבוץ בכלל ובקליניקה בפרט, והחלה לפרט לי את כל קורותיה מאז שחזרה לשוודיה, כיצד פתחה קליניקה עם שני שותפים ומה מתרחש בחייה. האמת? שעמום אחד גדול.

"I have to go to Israel tomorrow, and I want to go to bed early", אמרתי לה. ניסיתי להוריד אותה ממני בעזרת האנגלית הרצוצה שלי.

"Maybe you climb up to my room to sleep with me?", היא שאלה־ביקשה בחיוך מפתה.

"No, thanks", השבתי, אך אינגה לא ויתרה ונצמדה אליי.

האמיני לי נוני, היה קשה לעמוד בפיתוי. אבל כפי שאמרתי לך, האהבה שלי אלייך ניצחה גם את אינגה.

כשהיא הבינה שכנראה לא אשן איתה הלילה, הרפתה. "Good night", הפטירה בקרירות, הסתובבה, והחלה מתרחקת ממני על עקביה המחודדים. נשמתי לרווחה. התרוממתי מכיסאי כדי לחזור אלייך. בעודי מתקדם לכיוון היציאה מהלובי, ראיתי את אינגה עוצרת. היא הסתובבה על מקומה והביטה בי, כמו ידעה שאני פוסע מאחוריה. האופן שבו הביטה אל תוך עיניי, למרות המרחק, גרם לי צמרמורת. ראיתי שהיא לוחשת משהו לעברי בשפתיים קפוצות. שנייה לאחר מכן כבר הפנתה לי את גבה ופנתה לצאת מהמלון. את מכירה אותי ואת תחושות הבטן שלי. הרגשתי כאילו אינגה הטילה עליי כישוף או קללה. חזרתי אלייך והלכנו לישון חבוקים ומפויסים, אך לא הצלחתי לעצום עין בלילה ההוא. המבט המוזר שניבט מעיניה הכחולות של אינגה, ולחישתה בטרם הסתלקה, טרפו את שנתי.

בבוקר התעוררתי שטוף זעה קרה. את יודעת שאני מאמין בגורל ובעין הרע, והחלטתי לעשות מעשה. אני חייב להסיר את הקללה, חשבתי לעצמי. הייתי בטוח בקללה שהטילה בי אינגה. מייד עם הגיענו ארצה אמרתי לך, יקירה שלי, שיש לי פגישה חשובה עם לקוח בצפון. בעצם נסעתי לצפת להיפגש עם מקובל אחד, רבי יחזקאל, שיסיר את הקללה. שעה ארוכה חיכיתי לתורי. כשנכנסתי לחדר ראיתי את כבודו יושב על כרית אדומה, רגליו משוכלות, עיניו עצומות וגופו מתנועע בתנועות איטיות וקצובות, קדימה ואחורה.

"אתה, מה סיפורך?" שאל אותי בטון נמוך ובדיבור איטי ומתמשך. סיפרתי על אינגה, על מבטה המוזר ועל לחישתה המאיימת. "כיצד אוכל להסיר ממני את הקללה?" ביקשתי את עצתו. יקירה שלי, אהובתי, המקובל פקח את עיניו והביט בי ממושכות. עצב גדול נשקף מהן. "אין לי בשורות טובות למסור לך", אמר. ליבי החסיר פעימה. "אתה, גורלך נחרץ", אמר ועצם את עיניו. את דבריו הבאים שמעתי כמו מתוך חלום: "אני רואה אותך בעוד חודשיים פחות ארבעה ימים, ביום ראשון, י"ט בטבת תשס"ה, 26 בדצמבר 2004 למניינם, בשעה 8:40, נעלם מהעולם הזה ועובר לעולם הבא".

אני, שתמיד הייתי גבר שבגברים, רעדתי בכל גופי. "אין שום דרך לשנות את רוע הגזרה?" שאלתי את המקובל. "זה רצון האלוקים, ישתבח שמו", הוא נאנח. ברגליים כושלות יצאתי מהחדר והסתובבתי בעיר עד שהחשיך. חזרתי למכונית ונסעתי חזרה אלייך אהובתי, כשמוחי קודח ממחשבות.

לא יכול להיות, צעקתי בתוכי, שאקבל את דברי המקובל בהכנעה! אני, גבר צעיר יפה ומצליח שרק עכשיו התחתן והקים בית? לא־לא! אני אלחם בנבואה הזאת ואנצח אותה! בתוכי גמלה ההחלטה שלא אספר לך דבר עד אשר ייגמר הכל, והמועד הנורא יחלוף ויהיה מאחורינו כלא היה. לא רציתי להפחיד אותך ולהטריד אותך, אהובתי.

שבתי לביתנו והתנהגתי כבכל יום, אך בה בעת חיפשתי את המקום השקט ביותר בעולם לבלות בו את השבוע הקריטי בחיי. תאילנד עלתה בגורל. בסתר קניתי כרטיס טיסה, וביום ראשון שעבר נשקתי לך, אהבת חיי, ויצאתי כביכול בדרכי לעבודה בבניין הבורסה ברמת גן. למעשה נסעתי לשדה התעופה בדרך לסוף העולם, שם דבר לא יפגע בי לרעה. כעת אני יושב בלובי המלון בפוקט שבתאילנד.

"סביבי שלווה ורוגע. בעוד חמש דקות יסתיים הסיוט שלי, ואני מקווה שעד שאחזור מחר בערב, אלייך אהובתי, תקראי את המייל ותסכימי לקבל אותי בחזרה".

× × ×

נרגשת, עיניי מלאות דמעות סיימתי לקרוא והתחלתי להקליד את תשובתי. מהרדיו בקעו צלילי הפרסומות, רגע לפני חדשות השעה עשר. חשבתי על אהבתנו, על החלומות שלנו, על ההגשמה הצפויה לנו.

"כאן שידורי ישראל מירושלים", שידר הרדיו בקול מתכתי. "שלום רב. השעה עשר, והרי החדשות מפי נועה ארגוב. סמוך לשעה ארבע לפנות בוקר שעון ישראל, התרחשה רעידת האדמה העזה ביותר שנמדדה בארבעים השנים האחרונות, בעוצמה של 8.9 בסולם ריכטר. מוקד הרעש באוקיינוס ההודי, סמוך לאי סומטרה. הרעש הורגש היטב גם בתאילנד, המרוחקת כאלפיים קילומטר ממוקד ההתפרצות, ובשעה שמונה וחצי בבוקר החלו לפקוד את חופי מדינות האזור גלי צונאמי אדירים בגובה כעשרה מטרים. ממדי האסון טרם ידועים, אך ככל הנראה יש עשרות אלפי הרוגים ונעדרים. טרם ידוע אם יש ישראלים בקרב הקורבנות".

בבוקר התעוררתי שטוף זעה קרה. את יודעת שאני מאמין בגורל ובעין הרע, והחלטתי לעשות מעשה. אני חייב להסיר את הקללה, חשבתי לעצמי. הייתי בטוח בקללה שהטילה בי אינגה. מייד עם הגיענו ארצה אמרתי לך, יקירה שלי, שיש לי פגישה חשובה עם לקוח בצפון. בעצם נסעתי לצפת להיפגש עם מקובל אחד, רבי יחזקאל, שיסיר את הקללה.