מה לעזאזל חשבתי לעצמי?! אני יושבת במקלט שליד הבית שלי ומחזיקה את הראש, מולי, כפותה בתוך ארגז קרטון, הנבלה. היא מנסה לזוז בתוך הקרטון, אבל הרגליים והידיים שלה קשורות, הפה חסום ודרך הקופסה רואים רק את השיער הבלונדי קופץ.

הכול התחיל כמה שעות קודם לכן. אחרי עבודת בילוש קצרה בפייס, נכנסתי לפארם במתחם הקניות החדש, לוודא שהפרצוף מתאים לתמונות. הלב שלי דפק על מאתיים, ובכל זאת קניתי לי סומק ועיפרון ירוק לעיניים (זה המקסימום של האיפור שאני עושה). חייכתי בנחמדות, ואפילו צחקקנו יחד על קמטי העיניים שהרווחתי ביושר כל אחד מהם. מה שלא אמרתי, זה שגם לה יהיו כאלה, ואולי אפילו מוקדם יותר ממה שנדמה לה.

יצאתי וחיכיתי לה בטרנזיט של ההסעות חולים. אני ודורה, שסידרתי לה שמיכה על המושב, שרני מהסידור רכב לא יבלבל לי את המוח ולא יבוא אליי בטענות. ברגע שראיתי אותה מכבה את האור ונועלת, שמתי את הכובע של הקפוצ'ון השחור שהרמתי מהלא־מסומנים כשאספתי כביסה בשישי, נצמדתי אליה מאחור, תפסתי לה ת'ידיים והצמדתי לה אקדח צעצוע שלקחתי מהקטן. דחפתי אותה פנימה, ודורה שיחקה אותה עם הטונים המאיימים. השכבתי אותה על הרצפה, בשביל זה לקחתי את הטרנזיט, וליפפתי לה את הידיים מאחורי הגב עם הסלוטייפ הגדול החום שעליזה מהדואר משתמשת בו לחבילות שהפיליפיניות שולחות הביתה. הצמדתי וליפפתי גם את הרגליים, ואת דורה הושבתי מעליה. דחפתי לפה שלה את הנייר טואלט ששוקי הנהג (שתמיד, עוד מהפעוטון, הוא עם אף מלא נזלת) מחזיק ברכב, וסגרתי בחבטה את הדלת הלבנה.

עכשיו היא מולי, כפותה בתוך קופסת הקרטון. צלצול הנייד מקפיץ אותי לעמידה (צילום המחשה: שאטרסטוק)

דורה שיחקה אותה בשמירה צמודה, ואני טיפסתי לכיסא הנהג. דרך המראה הקדמית הצלחתי לראות את הפרצוף שלה, שנראה מפתה הרבה פחות מהתמונות שמצאתי בנייד. מכניסה את המפתח לסוויץ', והאוטו לא מניע. פאק. אני דופקת את הראש בהגה. דווקא עכשיו?! הכפתור. מהלחץ לא שמתי את הכפתור של ההנעה. כפתור, מפתח, אמברקס - זה כדאי, כבר נסעתי פעם כל הדרך עם אמברקס מורם, תוהה מה זה הרעש המוזר - ואנחנו בתנועה. אני שומעת אותה מתפתלת, מנסה לשחרר את הידיים, אבל אין סיכוי מול הסלוטייפ של עליזה. אני מאיצה לכיוון הרמזור הירוק, ובום - נעצרת בחריקה מול האדום. היא עפה טיפה קדימה, ואז אחורה בחבטה קלה. דורה מסננת אִיום. עכשיו דממה. "בואי נשחק משחק, מי שיפסיד יצחק", שר אלישע בנאי בגלגלצ. "נגמרו לי המילים, נגמרו לי השירים כבר בשבילך".

ליד המרכולית אני עוצרת את הרכב, מזכירה לעצמי שעד הבוקר הוא חייב לחזור לחניה. בית קברות פה אחרי השעה תשע, ובכל זאת בודקת שאף אחד לא החליט בדיוק הערב שהוא יוצא לרוץ או להרדים את הילד בטיול בעגלה. מהערמה שליד הפחים אני שולפת קופסת קרטון גדולה, מושכת אחריי את עגלת הקניות שהסתרתי אחר הצהריים מתחת לסככה. טוב, זה היה קטע קשה, לדחוף במהירות ובשקט את הבת זונה לתוך הקרטון שבתוך העגלה. אומנם בת 27 ורזה, אבל בכל זאת משקל. והעגלה כל הזמן נוסעת לאחור, ותוך כדי אני משתיקה את דורה, שמפריעה במקום לעזור. אמרתי לעצמי שאם הגעתי עד לפה, שום דבר כבר לא יעצור אותי.

יש בדיחה על איך ארבעה פילים נכנסים לחיפושית. אז ככה - קודם הרגליים ובסוף הבלונד המקפץ. דחפתי את העגלה עד למקלט. מכינה כל הדרך תירוצים אם במקרה איזה חבייר יתעורר הערב מהמתים. הלב שלי דופק ממאמץ ההסעה על המדרכה המשובשת (כושיליראבק על ועדת תכנון) ומפליאה שהתוכנית ההזויה שלי, כנגד כל הסיכויים, מצליחה. נזכרת במשפט של כרמלה, המורה מכיתה א': "יגעת ומצאת - תאמין"! שלחתי את דורה הביתה ולקחתי נשימה. הגענו עד המקלט. במדרגות החשוכות שלו (צריך ליידע את החשמליה) ברחה לי העגלה מהיד, בחיי בלי כוונה, לא נורא, שתסבול קצת הכלבה.

עכשיו היא מולי, כפותה בתוך קופסת הקרטון. אני מולה, יושבת על שישיית מי עדן שהביטחון דואג שתהיה פה למקרה של מלחמה. יש עכשיו מלחמה, מלחמה על הבית, כמו שאומרים שלטי החוצות של הבחירות.

צלצול הנייד מקפיץ אותי לעמידה. הצלצול מגיע מהקופסה. פאק. איך לא לקחתי לה את הנייד. איך יש פה בכלל קליטה? אני מתקרבת לקופסה. ילדה מכווצת בוכה. אני שולחת יד לעומק הקרטון, מפנה את הראש כדי לא להיתקל בעיניים שלה שזולגות מסקרה שחורה שהיא בעצמה הבטיחה שלא יורדת אפילו בים. מוצאת את הנייד רוטט בעומק הכיס האחורי של המכנס הימני. אם הוא דחף לה יד לשם, אז גם אני יכולה. הנייד ממשיך לצלצל "כמו איזה שני משוגעייים בחוף", אני לא מצליחה להגיע אליו. חסר לו שזה הוא, הבן זונה. שרק יעז להתקשר אליה עכשיו, אחרי שהבטיח לי שכל הסיפור ביניהם נגמר. שרק יהיה הוא, ואני עונה לו בשיחת וידאו דרך הווטסאפ ומראה לו את הזונה בקופסה. בעצם לא, כי אז גם יכול להיות שהוא יבוא בריצה לשחרר אותה. אני אתן לו לדבר איתה. כן, בוא נשמע מה יש לו להגיד לה. "נושי שלי, תותי, חייב כבר לבוא ולהריח אותך". ראיתי את הווטסאפ הזה מלֻווה בלבבות ובאימוג'י של לשון מלקקת. ואגב להריח, חולפת בראשי מחשבה כואבת - חבל שלא שמתי קצת דאודורנט בפארם שלה, מסריחים ממני הפחד והמאמץ.

תפסתי את הבן זונה. מסתכלת בחשש ובזעם על הצג; "אימוש" מתקשרת אליה. פעם שלישית ברציפות. גם לזונות יש אימהות.

כן, דרלינג, אני אומרת לעצמי, מתיישבת חזרה על שישיית מי עדן. מה לעזאזל חשבתי לעצמי? האמת, לא תכננתי שהתוכנית שלי תצליח. הייתי בטוחה שמשהו יתפקשש. שיהיו אנשים בחנות, שהיא תגיע לאוטו שלה לפני שאספיק לתפוס אותה, שהיא תצחק לי בפנים מהאקדח פלסטיק. והכי מהכול - פחדתי שלא יהיה לי אומץ, שאני אשב בטרנזיט של ההסעות חולים ואבהה בה דרך הזכוכית, בתלתלי הבלונד המקפצים, בחיוך המרוח ב"אדום חושני" ממראה למראה, בציצים הארוזים לראווה בגופייה הצמודה. לא. הייתי בטוחה שבסוף - למרות הסלוטייפ, הקפוצ'ון, עגלת הקניות והשמיכה לדורה - שבסוף אני אשב כמו כלבה באוטו. אשב ואוכל את עצמי - את הגלגל ים שפעם היה הבטן השטוחה שלי, את הפיתות השטוחות שהניקו את הילדים שלנו, את הפס שׂיבה שאני אף פעם לא מוצאת זמן לצבוע בזמן, את האישה הזקנה והפתטית שמסתכלת עליי מהמראה. ואולי זה מה שהיה קורה אם הוא לא היה מתקשר פתאום ואומר שהוא "מצטער נורא, אבל קרה פתאום משהו, מוכרח להתעכב בעבודה", ואני עניתי "סבבה, קח ת'זמן, באהבה", וזה היה הרגע המדויק שהרגשתי שהגרגירים של השעון חול נופלים עליי, ושאם זה לא יקרה עכשיו - אני איחנק לנצח.

תק, תק, תק, אני שומעת צעדים מכיוון המדרגות. פאק. מי זה יכול להיות עכשיו? שושקה השכנה? משטרה? אני נעמדת מייד. ומה אני עושה עם הקופסה? לדחוף לשירותים? אין סיכוי שאספיק. לשחרר אותה ולהעמיד פנים שהיא בעצם חברה?

דורה נכנסת מכשכשת בזנב. כלבת הזאב האהובה שלי. אני מתכופפת ללטף את הפרווה השחורה שצצות בה שערות לבנבנות. היא נושמת בכבדות, והלשון שלה משתרבבת החוצה. חם לה, מסכנה. אני פותחת את אחד מבקבוקי המים ונותנת לה לשתות מכף היד. דורה טובה שלי. אני מסתכלת על הקופסה, ניגשת ומוציאה לה מהפה את הנייר טואלט המגולגל שנדבק לה לאודם וללשון ומצמידה לה את הבקבוק לפה.