Like a virgin - touched for the very first time/ Like a virgin - when your heart beats next to mine
היא שרה בצרחות, השמלה הלבנה מסתובבת, חושפת רגליים יחפות, וכתפייה אחת נופלת שוב והיא כבר לא מחזירה למקומה. היא יודעת בעיניים אפורות עצומות, מוגנות בזגוגיות משקפיים עגולים, ואולי רק מדמיינת, שכל המבטים נעוצים בה עכשיו. גם שלו. מסתכל בה נעה מולו, תופס בידה לרגע ומסחרר אותה.

היא מזיזה את הראש מצד לצד לפי הקצב, מסתירה חיוך בתוך השיער הארוך הגלי העוטף את פניה, יודעת שהיא משחקת באש, ול"ג בעומר עבר. הוא אחיה הגדול של נעמה, החברה הכי טובה שלה. אם היא סתם משחקת, או שהוא לא באמת רציני - חברות טובות הן כבר לא יהיו.

התאהב בה בדיוק שם. היא יודעת בעיניים אפורות עצומות, ואולי רק מדמיינת, שכל המבטים נעוצים בה עכשיו. גם שלו | צילום: אלבום פרטי
האמת, את אותו הערב היא התחילה בכלל בתקווה לכבוש את ליבו של חן ארצי. זה כבר כמה זמן - באוטובוס הצהוב, בדרך לבית הספר האזורי - שהוא והיא נפגשים בראשה. הוא מסתכל עליה, והיא מסמיקה; הוא מתקרב עם הג'ינס הקרוע ועם העיניים השחורות המכשפות שלו, והיא נבוכה; הוא אומר לה שהוא חולם עליה, והיא עושה את עצמה מופתעת, אף על פי שבעצם כל הזמן ידעה. כמעט תמיד זה נגמר בנשיקה. הנשיקה הראשונה שלה. לפעמים האוטובוס הצהוב פותח את הדלת לפניה, גם אם זו הדלת האחורית.

חן ארצי נהג בטקס על הטרקטור הכחול של הבננות. הפלטפורמה מחוברת מאחור, עליה הועמדו ארבעה שיחי בננות גדולים שהובאו מהמטעים, וכל בנות י"א, לבושות בחולצות עבודה הקשורות מעל הפופיק, מחזיקות בשלט גדול: "הב(נ)נות הכי טובות". היא עברה בכוונה ליד הטרקטור הכחול וצחקה בקול עם הבנות, שביום רגיל לא ממש דיברה אותן, כדי שחן ארצי ישמע, וכדי שהוא יסתכל עליה ויעשה מין כן קטן עם הסנטר לעברה, שזה כבר היה ממש סימן בשבילה. כשנגמר הטקס - עם הטרקטורים ועם כל הבננות, והשופל עם הבאלה הנצחית של החציר, והילדים שמשפריצים חלב מהכף, והמשאית של המפעל עם כל התרמוסים של הקל־קר, וגלגלי השחייה תלויים כמו שרשרת מעל, והאפרוחים שברחו ורצים מבוהלים על הדשא, ומטוס הריסוס שטס נמוך־נמוך והעיף עליהם סוכריות טופי מהאוויר, וגם "שיבולת בשדה כורעה ברוח", ריקוד הסלים המסורתי שבו השתתפה עם נעמה ועם בנות כיתתה - הם הלכו לחדרים להתארגן לפאב. סוף י"ב, וממסיבת פורים כבר מרשים להם להיכנס לשם.

היא לבשה את השמלה הקצרה הלבנה, מרחה פס ירוק עדין בתוך העין, שיבליט את העיניים האפורות־ירוקות שלה, והשאירה את הגבסנית מהטקס נעוצה בשערה. היא לא גילתה לאף אחד על חן ארצי, אפילו לא לנעמה.

מקפצת על רחבת האבן המחוספסת של פאב "הסיפון" עם הגרלנדות הצבעוניות שתלויות מעל; מגניבה מבטים לכל הצדדים, מתי הוא כבר יגיע? עד עכשיו היה עוד קר, וכולם נדחסו לתוך הפאב הקטן, אבל הערב נעים וכולם בחוץ, רוקדים, מדברים, שותים. נותנים לבריזה לצנן את ההתרגשות ואת הזיעה. והינה חן ארצי בא. הלב שלה דופק, והינה הוא צועד קליל אל מרכז הרחבה, עם העיניים הכהות האלה וחיוך של צד אחד, והוא מושך אחריו אחת, גבוהה כזאת, עם שיער בצבע שמש ועור שזוף מהים. מההולנדיות, ואולי מהדניות. מולן, היא יודעת, אין לה סיכוי.

"אני כל כך עצוב לי ושמש על העיר", מנגנת משינה בקול, והיא מנסה לעלות לרכבת לילה לקהיר, אבל מתברר שלא חיכתה לה כזאת באף תחנה. מנגבת את הזיעה מגשר האף ומחזירה את המשקפיים למקומם, מנסה לצעוק עם כולם את המילים חסרות המשמעות "אווווו... אוווו...", אבל כל הערב הזה נהיה חסר משמעות. הרי הוא חייך אליה היום, וזה היה כמו סימן. כן, סימן שהיא מטומטמת.

פתאום באה נעמה. מזל שלא שיתפה אותה בדמיונות הטיפשיים שלה. נעמה מושכת אותה למעקה האבנים הנמוך שבצד, מתיישבת מולה, מורידה מבט לאבנים ושוב למעלה אליה. מה, נעמה, דברי כבר. הוא שאל אותה, בעצם ביקש מנעמה שתשאל אותה. נעמה משפילה מבט, מחכה בחוסר נוחות לתשובתה. היא שוברת ענף קטן יבש שמצאה ומסתכלת על הרוקדים ברחבה. אלון, אחיה הגדול של נעמה, בג'ינס ובחולצת כפתורים לבנה, רוקד ומגניב אליהן שלום קטן עם היד.

אלון מבוגר ממנה בארבע שנים כמעט. ראתה אותו בצהריים ליד חדר האוכל, עם הנעליים החומות, הקיטבג הצבאי הענק והכומתה האדומה. עשה לה "אהלן" והמשיך למכבסה. חוץ מזה, מעולם לא החליפה איתו מילה. עיניה סורקות את הצעירים, אלה הקופצים והמשתוללים, אלה שבקושי זזים, ואלה שעומדים בצד, מסתכלים ושותים. חן ארצי עדיין עם ההולנדית, אולי הדנית. מחזירה מבט לנעמה. טוב, כן, היא מושכת בכתפיים ומחזירה את המשקפים למקומם.

"האושר הוא, האושר הוא, האושר הוא פשע מושלם", רוקד לא רע, אלון. היא מקווה שלנעמה באמת לא אכפת שהם יחד ככה, "על רחבת הריקודים, רחבת הריקודים..." המוזיקה נעצרת, ורגע של שקט עומד ביניהם. ואז צלילי הפתיחה של סולו גיטרה, טיים של הסקורפיונס. אלון מתקרב עם סימן שאלה בעיניים. ואז, בלי לשאול, תופס אותה סביב המותניים. אהבתי, היא חושבת בלב ומחזיקה את השפתיים שלא יראו את החיוך. היא מרשה לעצמה בזהירות להתקרב אליו ולהדביק את הלחי שמזיעה ואת המשקפיים שמפריעים להיצמד לחולצה הלבנה, מושכת באגביות את הגבסנית מהשיער.

שנים אחר כך אמר לה שהתאהב בה אז. בדיוק שם. הסתכל בה, מבעד למשקפיים המוזהבים, העגולים, הגדולים, וראה שהיא האחת.
לה זה לקח עוד קצת זמן.

הוא לבוש חולצה לבנה מכופתרת על מכנסי בד, והיא בשמלה ורדרדה ונעלי עקב ורודות שבקושי אפשר לצעוד איתן על הדשא, "אני אבחר בך ואת בי תבחרי וביחד נהיה לרוב - אם בקיץ הזה תלבשי לבן ותתפללי לטוב", הוא מכסה אותה בהינומה.