מגדל המים של נגבה. היחיד שנותר לעמוד על תילו, צילום ארכיון: לע"מ

ב־12 ביולי 1939, באור השחר העולה, נראו עשרות דמויות עמלניות אצות־רצות עם דליי חצץ, קרשים, חבלים ויתדות. מבצע בניית החומה והמגדל בנגבה היה בעיצומו, כשכל איש ואישה יודעים את תפקידם. יוסף רוכל (אבידר), מפקד המבצע, לא היה צריך כלל להאיץ באנשים. ההתרגשות של הקמת הנקודה אחזה בכולם, שכן לא בכל יום מתגשם חלום ילדות.

חלום זה חלמו הנערים עוד בפולין, שממנה עלו בשנת 1933, והוא נותר כזה גם בהכשרה בנחלת יהודה שבראשון לציון. כשהיו בני 12 הצטרפו לתנועת "השומר הצעיר", והאמינו שיום זה בוא יבוא והיישוב ייבנה. עם העלייה על הקרקע, הגיעה הודעה מיוסף וייץ: "צאו מייד לפתוח את התלם הראשון והפגינו את הבעלות על האדמה".

צביקה לובלינר יצא לחרוש את חלקת 260 הדונם שרכשה הקרן הקיימת משני סוחרי הקרקעות מגדרה - יואב צוקרמן ובן אחיו עשהאל. הטרקטור דרס בשרשרותיו את האדמה החרבה, וסכיני המחרשה פילחוה.

לפתע הבחין צביקה בערבי שעמד בדרכו של הטרקטור וחסם אותה. הוא בלם את הכלי וירד להידבר עם הערבי, אך זה צעק אליו בקולי קולות, "רוח, רוח מן הון!" (לך, לך מכאן!). הוא טען שהאדמה שייכת למשפחתו מדורי דורות.

"תראה, האדמה הזאת שייכת עכשיו לנגבה", ניסה צביקה להסביר. "יש מסמכים, יש ניירות".

"זאת האדמה שלי", כעס הערבי, "וחאלס!"

צביקה בחר להימנע מעימות מילולי, שיכול היה להידרדר לדחיפות ולמכות. הוא העדיף לנשוך שפתיים, לחזור הביתה ולהתייעץ. יצחק דובנו וקובה וילן קראו לסוחר הקרקעות יואב צוקרמן. זה הגיע, שמע בעיון את הסיפור והלך לשוחח עם הערבי.

הוא שתה עימו כמה ספלוני קפה, ולאחר זמן מה הוציא מאמתחתו את המסמכים המוכיחים כי שמונה שנים קודם לכן רכש את החלקה מן הבעלים - הוריו של אותו אדון ערבי זועם מבית עפה.

לאחר עיון מדוקדק בניירות נתרצה הערבי. "לא אריב איתך, חווג'ה. אבל עליתם על האדמה והשחתתם את היבול. וכיצד אפרנס את משפחתי?"

"צודק אתה", אמר לו צוקרמן ופיצה אותו בכסף מכספי הסוכנות.

אפשר היה להמשיך בחריש, אולם לאחר כמה מאות מטרים עמד ערבי צעיר אחר בדרך. שוב הייתה תקרית, שוב שולמו פיצוים, והטרקטור, המקבל כיום את פני הבאים בשער הקיבוץ, המשיך בחריש. הפגנת הבעלות על אדמות נגבה נסתיימה ללא נפגעים וללא גאולת דם.

× × ×

עוד לפני ליל העלייה על הקרקע, בין 11 ל־12 ביולי 1939, היה ברור לכל כי ללא מים אין סיכוי לשרוד או לקיים משק חקלאי באזור יבש זה. על כן, בכל בוקר נסעה משאית עם מכל מים ריק לבאר של פומברובסקי, שליד באר טוביה וחזרה עם מכל מלא מים, ששימשו לשתייה ולרחצה. המשאית נסעה בדרך עפר סמוך לכמה כפרים ערביים עד לבאר טוביה, מרחק כ־13 קילומטרים מצפון לנגבה.

כך היה גם ב־28 באוגוסט, שבועות אחדים לאחר העלייה לקרקע. באותו בוקר עמד הצופה על המגדל ועקב במשקפתו אחר המשאית שהלכה והתרחקה. לפתע נשמעה התפוצצות איומה, וענן עשן כבד כיסה את הרכב.

החברים, ובראשם קובה וילן, החלו לרוץ כאחוזי תזזית, ומשהגיעו אל המשאית העשנה, נתגלה לעיניהם מראה מזעזע: גרשון רוגוז'ינסקי, הנהג, היה פצוע קשה, ואברהם צבי שק, הנוטר מחיפה, לא היה בין החיים.

עוד שני חברים - קורצקי ולמפרט - התפתלו מכאבים, וניכר כי פציעתם היתה קשה. בדרך לא דרך הצליחו חברי נגבה ההמומים להעביר את הפצועים לרחובות, אך גרשון לא שרד ומת מפצעיו. החלל הראשון בנגבה נטמן בגבעת בית הקברות.

הלקח הראשון שנלמד: הוחלט על סלילת דרך מג'וליס ("סולינג"), שקשה יהיה למקשה בעתיד. הלקח השני: להקדים את בנייתו של מגדל מים מבטון, ובאביב 1940 החלו בבנייתו.

× × ×

עם פרוץ מלחמת העצמאות היו הקיבוצים נגבה וגת למוצבי חוץ במערך ההגנה של חטיבת גבעתי. המשימה שהטיל שמעון אבידן, מח"ט גבעתי, על קובה וילן, שמוּנה לפקד על הקיבוץ, היתה "להילחם עד לאיש האחרון, עד לכדור האחרון".

החל מבוקרו של 18 במאי החלה נגבה לטעום מנחת זרועו של צבא מצרים - פגזי מרגמות, ירי ארטילרי, הפצצות מהאוויר והתקפות טנקים על הקרקע. מכל גבעה ניתן היה לצלוף על הקיבוץ ללא מאמץ.

וכך אכן היה, כי המצרים החליטו לחסל כל "מטרד" בדרכם לתל אביב. השכם בבוקר, בטרם האיר השחר, עלו החבר, או החברה, שתפקידם היה לצפות ולדווח על תנועות חשודות של האויב, אל ראש המגדל המנוקב.

לא פעם ולא פעמיים המתינו הצלפים המצרים, שהתחבאו בשדות מסביב לקיבוץ, לרגע אחד של חוסר תשומת לב מצד התצפיתן. הם ירו וגם פגעו. אך הרגע הנורא מכל היה ב־2 ביוני 1948. מעל המגדל צפה והשקיף זאב וירבניק, איש גבעתי. מי שראה את ההתקפה המצרית וספג אש צולבת - הבין שנגבה עומדת לספוג את המתקפה הקשה מכל.

הוא דיווח ודיווח, ולא הפסיק עד אשר ספג פגיעה ונהרג. מקץ דקות ארוכות, שם מישקה אייל־רובשקין, סמ"פ מגבעתי, את נפשו בכפו ועלה אל המגדל, שהיה נתון תחת אש מכל הכיוונים. הוא המשיך לדווח את מה שראו עיניו, ועל מעשה זה קיבל את ההמלצה לצל"ש הראשון בצה"ל, שזה עתה נולד.

לוחמים בחזית הדרום סיפרו שבכל בוקר, כאשר התעוררו ליום קרב נוסף וראו שמעל נגבה ממשיך להתנופף דגל ישראל - ידעו שמוצב חוץ זה לא נפל. מגיניה העיקשים של נגבה לא ויתרו על הגנת ביתם, אף על פי שחיו מתחת לאדמה בחפירות ובבונקרים יותר מחצי שנה. על כך זכו לכינוי "חולדות נגבה".

× × ×

כל הקיבוץ נהרס והושמד לחלוטין, ורק המגדל נשאר זקוף ויציב עד עצם היום הזה. הקרבות העקובים מדם תבעו קורבנות רבים - 43 הרוגים: 14 חברי נגבה, חיילי "גבעתי", מתנדבים מהאזור ומקיבוצי השומר הצעיר ברחבי הארץ, הגרעין התנועתי מדרום אמריקה (שלימים ייסד את קיבוץ געש) גרעין ע"ש יוסף קפלן מפולין ועוד.

במהלך הקרב נקברו החללים בתעלות הקשר, ובלילה העבירו את הנופלים לקבורה זמנית באזור השער הצפוני. רק בשנת 1950 הועברו הנופלים אל מקום מנוחתם האחרון בבית העלמין הצבאי.

במלחמה ספגה נגבה כ־25 אלף פגזי תותחים וכ־150 פצצות אוויר. רק בזכות התעקשותו של "יואב" (כינויו המחתרתי של יצחק דובנו) "לחפור עמוק ולהתכונן להתקפות תותחים", לא היה מספר הנפגעים רב יותר. "יואב" עצמו נהרג ב־21 במאי, עוד טרם החלו התקפות השריון והחי"ר על נגבה. על שמו נקראו מבצע יואב, מצודת יואב, קיבוץ שדה יואב, חמי יואב, בית הספר שדות יואב והמועצה האזורית יואב).

× × ×

בספר "במותם ציוו" מאת מעוז עזריהו ומנשה שני (הוצאת משרד הביטחון), מסופר סיפור האדריכלות של בתי הקברות הצבאיים בכלל ושל נגבה בפרט. בניית אנדרטת המגינים בנגבה התעכבה, ובתחילת 1953 לא היה ברור היכן תוצב. בשלהי פברואר, בשיחת הקיבוץ הסוערת, הוחלט כי הפסל של נתן רפפורט יוצב מזרחית לבית הקברות הצבאי.

האנדרטה היתה מונומנטלית, ארבעה מטר גובהה. היא תיארה שלוש דמויות של מגינים־לוחמים: חבר משק במרכז (כובע טמבל לראשו), חֲברה (חובשת) עם תיק עזרה ראשונה וחייל (הפסל לא החליט אם לחבוש לראשו קסדה או כומתה, והשאירו גלוי ראש).

המבטים של שלוש הדמויות הזקופות והמוצקות היו מלאי ביטחון. כפות הידיים של השלושה שלובות זו בזו, שילוב אחוות משק ונשק.

יוסף דקל, שהקים את היחידה להנצחת החייל (ינואר 1949), הסתייג ממצבת זיכרון פיגורטיבית, אך עבור הנגבאים היתה האנדרטה בחזקת מימוש ההבטחה להפוך את בית הקברות לפינת יקר. ב"קול נגבה", ב־3 במרץ 1953, מופיע ציטוט משיחת הקיבוץ: "לא פחד של בית עלמין מטילה פינה זו, אלא זוהר של קדושה אופף אותה ועוז של גבורה. לכן יקר לנו האמן נתן רפפורט ובהתגשם חזונו - יבורך".

העברת הפסל מבית היציקה לנמל חיפה גרמה ללבבות רבים לפסוח על פעימה. שלוש הדמויות נוצקו, אך שביתת הימאים בצרפת שיתקה את הנמלים. ראשי מפ"ם פנו אל איגוד הימאים לסייע.

שגרירות ישראל בצרפת עזרה בשכנוע האיגוד בצרפת לראות בהעברת הפסל מקרה חריג. אחרי תחנונים טרנסאטלנטיים, הועמסו הדמויות על דוברות והועברו בנהרות אל הולנד. באנטוורפן הועלו אל האונייה של "צים" והגיעו לארץ.

העצרת החגיגית התקיימה ב־10 בנובמבר 1953. שמעון אבידן משך בחוט והלוט הוסר. הזרקורים פילחו את האפלה ותזמורת צה"ל פצחה בנגינת "התקווה". פניו של נתן רפפורט קרנו מאושר. "זה הצליח, זה הצליח!" והוסיף קללה עסיסית בפולנית.

כך תואר האירוע בעיתון "על המשמר": "רטט ויראת הוד אחזו בקהל האלפים השרויים באפילה מוחלטת, עומדים דומם על רגליהם ומבטם שלוח לעבר הקברים. לפתע נזרקו אלומות אור, ולקול חצוצרה ורעם התופים נתגלתה בכל יפעת עוצמתה אנדרטת הזיכרון לגיבורי נגבה, כשמשני צידיה עומד משמר כבוד של צה"ל.

אפופים בחשכה חזו באי העצרת בשני לפידים נתונים בידיהם של שני ילדי נגבה, שהתקדמו לעבר האנדרטה וביניהם נראה צועד סא"ל שמעון אבידן, מח"ט גבעתי במלחמת השחרור, שנתכבד בגילוי הלוט".

ההפתעה באה מכיוונו של יוסף דקל. לאחר שהקיבוץ דחה את ההסתייגויות שלו בדבר הפיגורטיביות של הפסל, חזר בו דקל מדבריו, וכך הגיב לאחר חנוכת הפסל: "בית הקברות מקנה למבקריו מושג מלא על כבוד ויקר לנופלים.

עתה נוספה לדשאים ולפרחים, שבהם עוטה בית הקברות, אנדרטה, והיא משווה למקום רוממות רוח". דקל הודה כי האנדרטה שינתה את השקפתו בנוגע לאפשרות של בניית פסלים בבתי קברות צבאיים: "אדון רפפורט נתן לנו דבר, שלא האמנתי שנוכל להעמיד באחד מבתי קברות שלנו. לא חשבנו על פסלים. תבורך נגבה שפתחה פתח לכך".