כשפקד אותנו הסתיו ההוא שלאחריו שוב התחיל מושון אלימלך האהוב על כולם להתעופף באוויר, השירו כל העצים את שפעת עלוותם בלילה אחד. הדשאים המוריקים, מגרש הכדורעף המצוחצח, השבילים הנקיים והחצר כולה נתגלו לפלחים ולרפתנים משכימי קום, כשהבוקר אך החל להאפיר, כשהם מכוסים במרבד עלים חום־כתום רך. היה זה ככל הנראה האות הראשון לכך שאיזשהו אירוע לא רגיל עומד להתרחש בחצר השקטה והנעימה שלנו.

הוא אמר שיהיה קור מטורף. החברים חשבו שכל הנבואות שניבא עד היום היו שוות לתחת | צילום המחשה: שאטרסטוק

יעקב אלטמן, הרווק יפה התואר, שכל הבחורים הנשואים חששו מלשונו החלקלקה ומידיו הארוכות, והיה היחיד שהחזיק מעצמו נביא, אמר ליושבים איתו לשולחן ארוחת הצהריים, "אין סימן מובהק יותר מהשלכת עלים כה מהירה ופתאומית, לכך שהולך להיות כאן - אני מנבא - חורף מטורף". מנחם פינצ'י, האופה החרוץ וחסר המעצורים שישב לידו, אמר לו את מה שכולם רצו לומר לו אך לא העזו: "אתה לא נביא ולא בן של נביא, וכל הנבואות שניבאת עד היום היו שוות לתחת. הגיע הזמן שתתחיל לעבוד כמו בן אדם. מנבואות שחורות לא מרוויחים כסף". וקם והסתלק מהשולחן בכעס מבלי לגמוע עד תום את מרק העדשים האהוב עליו, ומבלי לחכות לתגובה. כמה מיושבי השולחן גיחכו בגלוי לשמע דבריו של אלטמן. אך הוא, שלא נמנה מעולם עם אלה שנעלבים או מוותרים, הוסיף ואמר להם: "גם פינצ'י, הכעסן העלוב, וגם אתם, ידידיי היקרים, תזחלו על ארבע ותכשכשו בזנב בתוך זמן קצר ותבקשו ממני סליחה ומחילה".

***

ארבעה חודשים אחרי כן פקד את הקיבוץ גל קור חריג ביותר. כפור כיסה לפנות בוקר את הדשאים במעטה דק ושקוף, והתמוסס ונמוג לאיטו רק עם זריחת השמש. מעילים כבדים, לבנים ארוכים, וכל הבגדים החמים שהיו בנמצא - נשלפו מייד מתוך הארונות בתקווה שיעזרו להילחם בקור היבש וברוחות העזות; כובעי צמר, כסיות וגרביים עבים נסרגו במהירות הבזק לכל הילדים. במבצע מהיר ותכליתי תוקנו גם כל תנורי הנפט בבתי הילדים, ולמרות העלות הגבוהה, הודלקו למשך כל שעות היממה.

כמה ימים לאחר מכן, "כאשר שני המחוגים בשעון שלי התנשקו זה עם זה בשעת חצות בדיוק" - כך סיפר לכולם בגאווה שומר הלילה התורן - "פסקה לפתע הרוח המחורבנת שהקפיאה לי את הביצים, ושלג גזעי, כמו באגדות של סבא שלי, התחיל לרדת". היה זה שלג כבד וסמיך שכמוהו לא ראו מייסדי הקיבוץ מאז עלותם ארצה, ועד מהרה, לשמחת הילדים, הוא כיסה כל חלקה טובה במעטה עבה, צח ובוהק. ואז, כבכל חורף בשנים האחרונות, יצא מושון מחדרו וטיפס בזריזות, דק גזרה וגמיש כצלופח, על צינור המים הדק שהעפיל עד לגג בית הקומתיים. זו היתה שעת בין־ערביים, וכל הילדים שמרוב שמחה לא חשו בקור המקפיא חודר העצמות, בנו בחצר דובים משלג עם אף מגזר וזיתים נעוצים בעיניים, וזרקו זה על זה כדורי שלג. הם גם היו הראשונים שראו את מושון עומד בפינת הגג השטוח, לבוש מכף רגל ועד ראש בגדים שחורים הדוקים, ומנפנף בידיו מטה־מעלה כאילו צימח לפתע כנפיים. כעבור דקה או שתיים הוא החל לרקוד, לקפץ ולקרקר, והכריז בקול שהוא עורב שחור, ושבעוד רגע הוא יפרוש כנפיים ויעוף לשמיים. בתרגולת מוכרת היטב הוזעק אל המקום הממונה על הביטחון, וזה מיהר להזעיק את חוליית נושאי הברזנט. אלה היו ששת החברים החזקים ביותר בקיבוץ, וכבר היו מתורגלים ומנוסים במתיחת הברזנט באוויר בכל כוחם כדי שיקלוט את מושון בלא פגע, עשירית השנייה לפני פגישתו מרסקת העצמות עם אמא אדמה. כולם עמדו והסתכלו, וידעו שבעוד כמה דקות, כאשר תשרור חשכה גמורה, יכריז על עצמו מושון שהוא עטלף, ימתח את שתי ידיו לצדדים, ויקפוץ. בדיוק כמו בחורף שעבר. ואכן, בתוך זמן קצר צעק מושון "אני עטלף", פרש את ידיו וצנח מהקומה השנייה אל הברזנט המתוח בחוזקה. "כל הכבוד לכם חברים יקרים", שיבחה מירל'ה, האחות הרחמנייה, את הצוות המיומן שהתבוסס בשלג ברגליים קפואות. "גם הפעם הצלתם אותו ממוות בטוח". היא עזרה למושון לקום, ולקחה אותו לבדיקות מקיפות במרפאה.

עד מהרה התכנסה הוועדה המיוחדת לטיפול במושון והחליטה כמה החלטות חשובות:

א. עד סוף החורף תוצב שמירה על מושון במשך כל שעות הלילה ובחלק משעות היום.

ב. יפורק מייד צינור המים העולה לגג בית הקומתיים.

ג. תיחסם הגישה לסולם העקלתוני העולה לראש אסם התבואות.

***

יעקב אלטמן, הרווק הבטלן והנביא מטעם עצמו, הסתובב בחצר גאה ונפוח כתרנגול. העצים במטע ובחצר שקרסו במחאה דוממת תחת נטל השלג; גגות הרעפים בבתי הילדים שנשברו תחת המשא הכבד; הדשאים הירוקים שהלבינו וקפאו למוות בן־לילה; התרנגולות שהפסיקו לקרקר ולהטיל ביצים; הטרקטורים שמנועיהם קפאו והושבתו - כל אלה כלל לא הדאיגו אותו. נהפוך הוא, הם מילאו את ליבו שמחה עצומה, שמחה של מי שנבואתו התגשמה ומעכשיו כבר לא יזלזלו בו ובנבואותיו.

איך שלא יהיה, המחשבה שאפשר לשמור על מושון התחבולן הזריז, הופרכה כבר למחרת לפנות ערב. הוא קפץ בלי שום קושי מחלון חדרו, ומבלי שהשומר שהופקד עליו ישים לב, ופנה אל מגדל המים הישן. הטיפוס על סולם הברזל החלוד והרעוע, שאפילו ילדים בני עשר טיפסו עליו להנאתם, לא היווה כל אתגר בשבילו. במרומי המגדל, בין חנוכיית הברזל החלודה והפרוז'קטור הענק שנותר במקום כאנדרטה דוממת מימי מלחמת השחרור, הוא עמד והכריז בבגדים צהובים ובידיים פרושות, שהוא תנשמת העומדת לעוט על טרפה. שוב הוזעק צוות נושאי הברזנט, וגם הפעם, זמן קצר לאחר שקיעת השמש, הצליח להציל את מושון מהתרסקות על האדמה הקפואה.

***

"אני מנבא שבעוד תשעה חודשים", חייך יעקב אלטמן בארוחת הצהריים, "ייוולדו בקיבוץ הרבה מאוד ילדים, מה שיקשה עלינו מאוד מבחינה כלכלית. יש לכך שתי סיבות הקשורות זו בזו: (1) החבר הממונה על חלוקת אמצעי מניעה, אדם מסור ונאמן לתפקידו החשוב, נסע בדחיפות לחו"ל מבלי שחברי המזכירות הנכבדים העלו בדעתם שחייבים למנות לו מחליף; (2) עקב השלג שמוסיף לרדת, בחורים רבים אינם יכולים לצאת לעמל יומם בשדות ובמטעים, ואת המרץ הרב שנצבר בגופם ישמחו לפרוק עם נשותיהם. את התוצאה שתהיה לכך כבר ציינתי קודם".

מנחם פינצ'י, שכמו תמיד ישב לידו, חשף מולו את שיניו החדות ונעץ בו מבט נזעם. אך הפעם נזהר יותר, וכבר לא פצה את פיו ולא העז להביע את דעתו על נבואותיו של יעקב אלטמן.

שוב התכנסה הוועדה לטיפול בחברים שהתנהגותם אינה רגילה, והפעם הצטרפה אליהם גם מירל'ה פינצ'י, האחות הבכירה במרפאת הקיבוץ. "הניסיון לבלום את מושון לא עלה יפה עד כה", אמר היושב ראש את מה שכולם ראו וידעו. ובכל זאת התקבלו כמה החלטות:

א. להדק עוד יותר את השמירה על מושון.

ב. לבצע מייד סקר סולמות ברחבי הקיבוץ, ולחסום כבר מחר את אפשרות הטיפוס על הסולמות הצרים בשלושת מגדלי הסילו ברפת.

ג. להסיר לאלתר את סולם הברזל שבעזרתו ניתן לטפס בקלות על מגדל המים.

ד. רק במקרה שלא תיוותר שום ברירה, להרחיק את מושון עד סוף החורף למקום סגור, כפי שנעשה גם בשנים קודמות.

מירל'ה פינצ'י, אשתו של מנחם, התנגדה לכך בכל תוקף. "יש תופעה מוכרת מאוד בעולם הרפואה", הסבירה בארשת חשיבות לחברי הוועדה, "והיא נקראת בפי המומחים 'דיכאון חורף'. בסתיו, כאשר הימים מתחילים להתקצר, היא תוקפת בעוצמה קלה יחסית, אך מתחזקת הרבה יותר בימי החורף הקרים והחשוכים. נראה לי שדווקא אצל מושון היקר שלנו, עכשיו, עם תופעת השלג שהוא לא פגש מעולם, השפעתה חזקה במיוחד. אם כבר צריך להרחיק את מישהו למקום סגור - אולי אפילו לכלוא אותו בבית סוהר - הרי זה את יעקב אלטמן העצלן, שרק בעקבות נבואותיו השחורות קורה מה שקורה".

חברי הוועדה החשובה הבליעו כולם חיוך. הם ידעו שמירל'ה, כמו עוד נשים לא מעטות בקיבוץ, מאוהבת באלטמן ההולל עד מעל הראש.

***

מושון, שהשמירה עליו התהדקה עוד יותר, ניצל רגע נוסף של חולשה, וטיפס כאילו צימח כריות דביקות על ידיו ועל רגליו - קל כנוצה וזריז כשממית - עד לצמרתו של דקל הוושינגטוניה רם הקומה הצמוד לבתי הילדים. הפעם הסתיר את פניו היפות במסכה מוזרה, ועטה על גופו בגדים זוהרים בצבעי פרת משה רבנו. כל הילדים, שנהנו ממשחקיהם האין־סופיים בשלג, עודדו אותו בצעקות ובמחיאות כפיים בידיהם הקפואות מקור. הוא צרח שהוא חיפושית ונפנף בכנפיו האדומות בפישוט ידיים, מפלח במהירות את האוויר הקר, ונחבט בשלום אל יריעת הברזנט המתוחה בחוזקה מתחתיו.

בארוחת הבוקר למחרת ניבא יעקב אלטמן בחיוך שחצני יודע כל, שבסופו של דבר זה ייגמר בבכי, ושממש בקרוב יקרה למושון משהו לא טוב ובמקום הכי לא צפוי. מנחם פינצ'י, שמעסיק לעיתים את מושון במאפייה ואוהב אותו כאילו היה בנו, רוקן בכעס לצלחתו של אלטמן, הגדושה בדייסת סולת עם סוכר וקקאו, את כל תכולת המלחייה. גם שאר החברים האוכלים בקביעות עם אלטמן כעסו עליו הפעם וגינו בשאת נפש את נבואותיו השחורות. כאיש אחד הם קמו כאות הזדהות עם פינצ'י, והשאירו אותו לבדו ליד השולחן לאכול את הדייסה המתוקה־מלוחה שלו.

***

רק כעבור שישה ימים הפסיק השלג לרדת. האוויר החל להתחמם לאיטו, וקרני שמש עמומות והססניות הפציעו מבעד למסך העננים, מרצדות בעליצות על משטחי השלג. עד מהרה, ולצערם של הילדים, התבהרו השמיים והצטללו, והשלג - שכבר היה לקרח - החל להפשיר. עובדי המטע סיפרו לחבריהם בשברון לב שעצי שזיף רבים נבקעו בלב גזעם והתמוטטו מעומס השלג, ושהנזק לא יתואר. גם בחצר נשברו עצים לא מעטים, ונזקים כבדים נגרמו גם לגגות הרעפים. פלגי מים קטנים השתכשכו בשלווה מהשלוליות שנקוו בראש הגבעה, מפלסים את דרכם לאורך השבילים החלקלקים ונעצרים רק בשדות החיטה המוצפים. החברים התגייסו בכל כוחם לתיקון הנזקים העצומים, ולא שמו לב שמושון נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. חלפו עוד כמה ימים, ורק כאשר הפשיר השלג לחלוטין, הם מצאו אותו שרוע על בטנו על קרקעית בריכת השחייה, בתנוחת הדג המעופף האהובה עליו כל כך.

מירל'ה פינצ'י, שהוזעקה להושיט לו עזרה, מיררה בבכי. היא לא הבינה איך קרה שלא חשבו על בריכת השחייה שרוּקנה בסוף הקיץ ממימיה, ואי לכך התמלאה בשלג עד גדותיה. ומהיכן השיג מושון סנפירים וקשקשים? היא היתה מוכנה להישבע בכל היקר לה שחיוך מאושר, שכמותו לא ראתה מעולם, זרח על פניו הקפואות.