הַלֵּל מורן. דרך השירים והטקסטים אני מנסה לשבור מחסומים, כולל את שלי | צילום: עוז ברק

גבר שר בלשון נקבה אינו דבר שכיח במחוזותינו, ונדיר עוד יותר לפגוש גבר שגם כותב כך, דרך העיניים והלב של נשים חזקות, המקבלות עליהן את נטל החיים המורכב - בית, משפחה, קריירה, זוגיות, ילדים וכולי. אבל להַלֵּל מורן (32), בן גבעת חיים מאוחד ובעשור האחרון תושב ירושלים, הבחירה הזאת באה בטבעיות. "אני מוקף נשים רבות בחיים שלי", הוא אומר, "רואה אותן ומזדהה איתן. השיר בא ממקום של אמפתיה כלפי מי שמְתחזקת בית וקריירה כמעט ללא זמן למנוחה ולפנאי. חשתי שהמילים מתפרצות מתוכי, ולכן רציתי לשיר ממקום של אישה".


הסינגל החדש "קצת זמן" יצא בשבוע שעבר, ובו מארח מורן את האחיות ג'משיד מירושלים, והבתים מתגלגלים מפיו ומפיהן בזה אחר זה. "אני רוצָה זמן ליצור/ בחושך/ הגדול הזה/ זמן ליצור./ אני רוצָה זמן לחשוב/ עליי/ במדבר הזה/ זמן לחשוב./ אני צריכה קצת זמן/ רק טיפ טיפה של זמן/ להתכרבל בין הסדינים/ לרקוד בבית עם עצמי/ למות לי קצת בתוך שמיכה/ להסתכל מול המראה/ לבד/ אני רוצָה זמן לחלום/ בשקט/ במיטה שלי/ זמן לחלום".


השיר, שהפיק מוזיקלית יפתח דקל, הוא הסינגל הראשון מתוך המופע "שירי הלל". שותפים בו עוד שבעה נגנים וזמרות, ומורן מעלה אותו במקומות שונים. את הטקסטים המשובצים בין השירים כתב רועי ג'רופי, בן זוגו של מורן, ומבצעת שחקנית ויוצרת תיאטרון בשם מאיה בואנוס. "השירים והטקסטים כולם נכתבו בעשור האחרון", מספר הלל, "והם מתארים נרטיב של לפני ואחרי היציאה שלי מהארון. יש בו משחקים של מגדר; אישה מדברת ושרה לאישה, גבר לגבר. את המופע הראשון העלינו לפני כחצי שנה, לאחר שרועי ואני פתחנו בקמפיין מימון המונים שנועד לסייע לנו לגייס כסף להליך פונדקאות שהתחלנו בארצות הברית. המיזם עשה הרבה רעש, גם בתקשורת, והצלחנו לגייס כסף הן מקרב הקהילה הירושלמית והן מהקהילה הקיבוצית".


גבעת חיים מאוחד, קיבוצו של מורן, מוכר כיום ביחסו המחבק לזוגות מאותו מין שגם מתגוררים בו כחברים, אבל בשנות ילדותו ונעוריו היו הדברים שונים בתכלית.

"הקשיים היו דומים לאלו של בנות ובנים של הקהילה הגאה. בקבוצה האינטימית בקיבוץ שאליה השתייכתי היה ברור שבנים נמשכים לבנות ובנות לבנים, ושזו צורת החיים הנכונה. ירדו עליי לא מעט משום שהייתי שונה, נשי יותר, מדבר בצורה מסוימת. זה הגיע לפסים אישיים ומאוד לא נעימים. אני מאמין שכיום זה לא היה קורה, ושהמקום השתנה והתפתח גם מבחינת הקבלה וההכלה של השונה. המשפחה שלי תמיד היתה לצידי, וזה הדבר שהכי חשוב לנוער גאה. כיום מתגוררים בקיבוץ הוריי, אחי ובת זוגו ואחותי עם בן זוגה וילדיהם, שהם אחייניי".

עם האחיות ג'משיד. סינגל משותף | צילום: עוז ברק

לאחר סיום לימודיו יצא מורן לשנת שירות בפנימיית עלומים בכפר סבא, המיועדת לילדים ולנוער בסיכון. בשירות הצבאי היה מפקד בחוות השומר, שאליה מגיעים טירונים עם קשיים שונים. בגיל 23 יצא רשמית מהארון, עשה שני תארים בחינוך וגם למד מוזיקה ברימון. כיום הוא מרכז את המגמה לסאונד בבית ספר בשכונת בית הכרם שבה הוא מתגורר עם רועי. הם נישאו בדנמרק, ומאוחר יותר גם בקיבוץ. נוסף על כך הוא מנהל תחום עסקים בעמותת "רוח חדשה" בירושלים, עמותה העוסקת בפיתוח הזדמנויות לחברה הצעירה בירושלים. גם כאן הוא מטפל באומנים, במעצבים ובעצמאים בעלי עסקים קטנים. רועי, הבעל שאיתו, עובד בג'וינט ומתמחה בקידום החברה הערבית.


מה המופע שלך מבקש לחולל בקרב הצופים בו?
"דרך השירים והטקסטים אני מנסה לשבור מחסומים, כולל את שלי. מדובר אומנם בסיפור שלי, אבל גם בקולקטיב של כל סיפור היציאה מהארון. אנשים באים אליי ומודים שזה עוזר גם להם לשבור מחסומים".


אתה חי ויוצר בירושלים, עיר לא פשוטה מבחינת הקהילה, ובכל זאת מתעקש שלא לחזור לקיבוץ שהוא גיי פרנדלי.
"ברור שכיום פשוט יותר לחיות בגבעת חיים מאוחד, אבל אני עדיין זוכר דברים בילדות שמונעים ממני לחזור אליו כאל בית קבע. עדיין יושבות עליי צלקות לא פשוטות. אני מעדיף חיים בעיר, שהם קהילתיים מסוג שונה. המיוחד בירושלים, שהיא עיר ענקית, הוא שכל רחוב שונה מרעהו. אנשים בעיר עסוקים יותר בעצמם ופחות בשכנים שלהם. אנחנו גרים בקהילה תומכת ומפרגנת. יש הומופוביה בכל מקום, גם בעיר וגם בקיבוץ, ובזה צריך להיאבק. אנחנו מגיעים לקיבוץ לבקר, לא הרבה בגלל העומס בעבודה, אבל האהבה קיימת".


בקיבוץ כבר הופעת?
"בעבר הופעתי לא מעט, אבל לא עם הערב החדש. אנחנו נופיע במסגרת שבוע הגאווה בירושלים, לפני מצעד הגאווה, ואני מקווה מאוד שנצליח להרים גם מופע בעמק חפר. בינתיים אני מקווה שהסינגל הראשון שלי יגיע לכמה שיותר אוזניים".