ממש בחודש שבו הפתיעה בפרישה מוקדמת מקריירה ארוכה של 17 שנה בתפקיד מנכ"לית סמינר הקיבוצים בתל אביב, יצא לאור ספרה החדש "ילדה טובה". צאלה יפה כבר מזמן לא ילדה, ואפילו סבתא גאה לנכד ראשון, פנסיונרית טרייה עם הרבה תוכניות וחלומות להגשים, שגרמו לה להחליט שעכשיו זה הזמן שלה לעזוב את העבודה ולהתמסר לאומנות וליצירה, כלומר לציור ולכתיבה.

צאלה יפה. החשיפה היא חלק בלתי נפרד מגורלו של הכותב (צילום: עומר שיבובסקי)
גם תוך כדי תפקידה הניהולי המאתגר בסמינר, היה מעיין היצירה של יפה פעיל. מאחוריה שני רומנים שכתבה - "אחרת" ו"אני בעצם לא לבד" (ספרית פועלים) - ואליהם הצטרפו השנה שני ספרים שפרסמה: "לך לך" - ("על מסעו של אבא שלי לארץ ישראל"), ו"ילדה טובה" (סטודיו צפריר, בעריכת ענבר אמיר) - קובץ של שירפורים ("שזה מושג שאני המצאתי").

יפה, בת וחברת קיבוץ נתיב הל"ה, נשואה ואם לשלושה שבגרו ונישאו, יצרה לדבריה סוגה ספרותית חדשה בשם שירפורים. "מדובר", היא מסבירה, "בסיפור שמגולל עלילה שלמה, אבל תצורתו היא של שיר בעל משקל, תמצות וקיצור". בספר השירפורים קיבל כל שירפור שער משלו, שאותו איירה יפה בעצמה במנדלה צבעונית (האיורים לטעמי הם הצד המוצלח פחות בספר היפה).

כשמו של הספר כך אופיים של הסיפורים השיריים. הם מתארים ילדות, נעורים וחיים בוגרים בקיבוץ, של ילדה טובה המבקשת להיות כזו ולא תמיד מצליחה. ישנם כאן ילד החוץ שבו מתאהבת הכותבת; המחנך שלה (לימים בעלה ואבי ילדיה), שנפשותיהם נקשרו זו בזו בעודה תלמידה, אבל אהבתם התממשה רק כשהגיעה לגיל המותר; הבירוקרטיה המזומנת למי שגדלה בחממה הקיבוצית ומבקשת להתערות בעיר הגדולה; התיאורים מכמירי הלב של שירות צבאי טראומטי, וגם של הורות, עניינים רפואיים ומוות מוקדם מדי. "האישה השנייה" הוא שירפור אחד מרבים שידגים את הרוח הנושבת בין דפי הספר:
"היא הייתה האישה השנייה. בתל אביב
איש לא שואל מה ומי,
המשפחה שלו בקיבוץ הדרומי,
היא בכלל רווקה מהגליל, נפגשו אחרי ההצגה".

ובהמשך הדברים, לאחר תיאורי השניים שנשלחו לעבוד בעיר הגדולה כדי למצוא אהבה בגילם המתקדם:

"פיו בולע אותה, כמעט מכאיב, קצות האצבעות מתרוממות,
עוד רגע תהיה תלויה באוויר, דבוקה לשפתיו המיוחמות,
מרפה.
נושרת לקרקע, מביט בה בחיבה.
'לא רע, בואי...'
נחפזת אחריו, רגליו הארוכות גומאות מרחק כפול מצעדיה, ממהר,
כאילו משהו דחוף כבר מאוחר. רגע, לאן?"

ולאחר מכן מתואר מעשה אהבה שאינו צולח כפי שצריך היה לצלוח, וכתוב בחמלה וברגישות שרק כותבת מיומנת מסוגלת להן:

"במיטה. האהבה מסתפקת בקרבה, הגוף
אינו ממושמע,
'לא הולך, עזבי', מעדיף להימנע,
שולחת יד לעזור לו, חופנת בידה גוזל רך,
נמעך,
בין אצבעותיה המשתדלות".

יפה היא מספרת מוכשרת ואפשר היה להבחין בכך כבר בספרים הקודמים שהוציאה. ניכר שהיא מבינה גדולה בנפש האדם, ובעיקר בנפשה של האישה. הקיבוץ לא יוצא ממנה רומנטי, ולבטח לא מתואר כחממה מגוננת על הפרחים הגדלים בה, וגם בכך היא מצטיירת ככותבת אמיצה ונטולת פניות. לעיתים קשה לצלוח את הריתמוס השירפורי, המקשה - לפחות עליי - את זרימת העלילה. לפרקים השורות קצרות ואווריריות, ולעיתים ארוכות ודחוסות. יפה אינה עושה חיים קלים לקורא, אבל מי אמר שהחיים אינם קשים?

מדוע בחרת בסגנון הכתיבה הייחודי הזה, שמזגזג בין פרוזה לשירה?
"השירפורים נולדו אצלי כמשהו חדש לגמרי. בעבר היינו קוראים למשהו מעין זה מקאמה, אבל היא הייתה למעשה מאמר דעה וסוג של מניפסט הצהרתי, ופחות סיפור. דווקא סוגת ה־spoken word העכשוויות דומה יותר לשירפורים. נחשפתי אליה רק לאחר שכבר כתבתי כך. לטעמי, כתיבת סיפור בתמצית הקיצור, בקצב השיר, מתאימה לשפת המאה ה־21 ולקצב של חיינו".

ניכרת חשיפה, לעיתים נועזת, בספר החדש. איך הגיבו אלו שמזהים את עצמם בשירפורים שלך?
"החשיפה היא חלק בלתי נפרד מגורלו של הכותב. את זה הבנתי גם בספרי הראשון, 'אחרת', אף על פי שחשבתי שאני ממציאה גיבורה השונה ממני בתכלית. אני באמת כותבת מחוויות חיי, והן חודרות ומפעפעות בכל סיפור, אבל אלו רק השורשים שמהם יונק הסיפור שמתפתח, צומח ומערבב בין דמויות, אירועים, רגשות - כאלו שעברתי בעצמי או כאלו ששמעתי עליהם מאחרים. העונג שבכתיבה הוא החופש המוחלט שלא לדבוק במציאות, אלא לרקום חוטי סיפור בלי כל מחויבות לאותה מציאות".
כך או כך, מדובר בספר יפה, נוגע, נשי ובעיקר מקורי בדרך שבה הוא מתאר את החיים. קחו למשל את הבית הזה, גם הוא מתוך השירפור "האישה השנייה":
"דבר לא נעשה שלה.
שוב היא לבד בעיר הגדולה. חזרה לנקודת ההתחלה.
רק שבמקום הצעירה הרווקה מהגליל יש סתם אישה
ערירית וזקנה,
שאיש לא חפץ בה, שעבר זמנה.
גם ידיה ריקות. כמו המגירות
הפעורות
בארונות הפתוחים לרוחה,
חורצים לעומתה לשון מלגלגת:
מה את בוכה, מה את בוכה".