טיולנו הפעם הוא אל ארץ הבארות, אל המרחבים שבין ארץ המזרע לארץ הישימון, אזור המישורים הגדולים של מדינת ישראל, מערב הנגב - בין הנחלים שקמה וגרר (שהוא חלק מנחל הבשור). אין זמן טוב מזה לשעוט דרומה, כשהשמיים התבהרו לפתע, וכשהמרבדים האדומים של פריחת הכלניות ממלאים את המרחבים.
בארץ הישימון ובארץ המזרע בארות המים הן מקור החיים. מעבר להיותן מקור חיים פיזי, בהיבט של מים לצמא, הרי שהן מקור חיים לסיפורי אהבה. הלוא סביב הבאר נפגשו לפני ימים ימימה הרועים והרועות, משקות הצאן, הולכי הדרכים, העולים לרגל ומי לא. כמה וכמה סיפורי אהבה מקראיים התרחשו ליד הבארות ובהקשר שלהן.
כאמור, הפעם נטייל סביב בארות. אלא שלא כל הבארות שנבקר בהן הן בארות מים במובן הפיזי. חלקן יהיו בהיבט המטפורי־רעיוני. לפיכך, לטיול שלנו שלוש נקודות: באר האבות - על גדת נחל גרר; באר ההתיישבות - קיבוץ בארות יצחק ושאר יישובי הנגב; באר התורה והחסד - סיור בעיירה נתיבות.

צילום: יורם טויטו
באר האבות -
שביל מִתקני המים
על גדת נחל גרר ישנם כמה מתקני מים מתקופות שונות. קק"ל חיברה ביניהם שביל מסודר, וכך יצרה לנו מסלול טיול. תחילת המסלול בחניון רעים, שאליו נגיע מצפון בכביש 232 לאחר שנעבור את קיבוץ בארי. כבר בתחילת המסלול נפגוש באר עמוקה עם שרידי מתקני שאיבה, ובצידה בריכת אגירה עם שרידי צינורות שהיו אמורים להוביל את המים מהבריכה לשדה. שרידי מתקן השאיבה הם חלק מהמפעלים של הבריטים בנגב למען האוכלוסייה הבדואית. אם נתבונן פנימה, נוכל לראות את הסולם ומתקנים נוספים.


כשעומדים ליד באר המים, אי אפשר שלא להיזכר באבות האומה, אשר הגיעו לארץ גרר בשנות בצורת. כאן פגשו באבימלך מלך גרר הפלישתי. אם נניח לרגע את הקשר המיוחד שלנו לאברהם וליצחק, וננסה להסתכל על הסיפור בעיניים אקולוגיות, הרי שאברהם ויצחק הם אנשי הישימון, ואילו אבימלך הוא איש המזרע. במאבק בין אנשי המזרע עם אנשי הישימון, ניסו אנשי המזרע להרחיק את אנשי הישימון. הכל היה כשר במאבק הזה, ואכן אבימלך מחליט לסתום את הבארות שחופרים אבותינו.

יוצאים לדרך


את המכונית נשאיר בחניון, ונצא למסלול מעגלי. נלך בדרך העולה מעל לערוץ הנחל, וניכנס לחורשת אשלים דלילה. מימיננו נראה את התפוררות מצוק הלס.


הלס, בהיותו אטום למים, מאפשר להם לזרום עליו אך לא דרכו, ולכן הקרקע נחרצת ונשטפת ביתר קלות. הבדואים קראו לזה נחביר (אגב, זהו שמה המקורי של בארי). אנחנו קוראים לזה בתרונות, ומכאן בתרונות רוחמה ובתרונות בארי. השביל יורד חזרה לערוץ הנחל. נחצה את הנחל, וממש מולנו - מבנה גלילי מוזר. זהו בור מים. בור זה ואחרים הם שרידי העבר. הקרקע שמסביב נחשפה עם השנים, וכך הבור בולט כלפי מעלה. בהמשך נגיע לבאר אנטיליה, מתקן שאיבה "מתוחכם", אולי המתקדם ביותר לפני המצאת השאיבה הממונעת.


מכאן נמשיך בדרך כורכר רחבה וטובה עד הגיענו לפנייה ימינה המובילה לערוץ נחל גרר. לאחר ימי גשם הנחל זורם, ואז אין ברירה אלא לטבול רגליים במים (חוויה שהילדים שלנו לא יוותרו עליה). נתקדם לחורשת האיקליפטוסים. בין העצים ניתן לראות צינור שעליו שלט קטן המעיד כי הוא חלק ממפעל המים לנגב בימי טרום קום המדינה.


בארות ההתיישבות - בארות יצחק הישנה
בארות יצחק הוקמה ב־1943, והיתה חלק ממאמץ היישוב היהודי להיאחז באדמת הנגב. המאמץ השתלם בסופו של דבר עם ההחלטה באו"ם לכלול את הנגב בשטח המדינה היהודית. לשם בארות יצחק שני הסברים. במרומז: בהתייחס ליצחק אבינו אשר חפר בארות בנחל גרר, וכאן התמודד עם אבימלך מלך פלישתים; ובמוצהר: על שם יצחק ניסנבאום, ממנהיגי "המזרחי" בפולין, אשר נספה בשואה.


בארות יצחק היתה שותפה חשובה בליל 11 הנקודות במוצאי יום הכיפורים תש"ז (אוקטובר 1946), כי ממנה יצאו ליישב שלוש נקודות: כפר דרום, תקומה ובארי.
במלחמת העצמאות התמודדה בארות יצחק עם צבא מצרים העדיף עליה בנשק, בתחמושת ובכוח אדם. התמודדה ועמדה. סיפור ההתמודדות ראוי לכתבה בפני עצמה. ניתן לומר שהיו שם ניסים גלויים. אחרי המלחמה לא עמדו לאנשיה כוחות הנפש לבנות מחדש את הבית (שנהרס לחלוטין במלחמה), והם העתיקו את מושבם למרכז הארץ, סמוך לפתח תקווה.


ב־1966 עלה לקרקע קיבוץ עלומים, אף הוא של הקיבוץ הדתי, ובמובן מסוים, המשיך את דרכם של חלוצי בארות יצחק. עלומים קיבל עליו לספר את סיפורם של אנשי בארות יצחק, וכך להחיות את הסיפור.


אנו ניסע למגדל המים הישן, שהוא כיום מעין סמל ואנדרטה למה שהתרחש שם באותם ימים. מי שרוצה להעמיק בסיפור בארות יצחק, טוב יעשה אם ייכנס לעלומים ויבקש לראות את הסרט המוצג במרכז המבקרים המקומי (הביקור בתיאום).


בארות התורה והחסד - סיור בנתיבות


העיר נתיבות, אשר נקראה בתחילה עזתה (וכך גם המועצה האזורית הסמוכה, עד שהחליפה את שמה לשדות נגב), הוקמה כמעברה בשנות העליות הגדולות. העיירה אוכלסה בעיקר בעולים ממדינות ערב.


נתיבות נעשתה מעין עיר מקובלים, עיר תורה וחסד. רבים נוטים לייחס זאת לבבא סאלי ולשאר רבני עדות המזרח שהגיעו לשם. זה אומנם נכון, אך אני רוצה להאיר עוד דמות חשובה מאין כמותה, דמות האחראית לעולם החרדי בנתיבות ובעוד יישובים בסביבה: הרב יששכר מאיר.


הוא הגיע לנתיבות בתחילת שנות השבעים, והקים בה ישיבה גבוהה: "ישיבת עזתה", שלימים תשנה את שמה ל"ישיבת הנגב". לישיבה זו היו מגיעים בוגרי ישיבות תיכוניות. הגרעין הישיבתי גדל, ובעקבותיו הוקם כולל אברכים, אחר כך ישיבה קטנה וכך הלאה. חלק מהבוגרים הקימו משפחות בנתיבות, וכך נעשתה נתיבות אט־אט למעין בני ברק של הדרום.


לכאן נכנס עולם התורה הספרדי. עולי צפון אפריקה ושאר עדות המזרח הביאו עימם את תרבות הערצת קדושים, וקיימו אותה כאן בנתיבות.


כך יצרו בוגרי ישיבת הנגב ומנהיגם הרב יששכר מאיר תרבות חרדית בנתיבות. נוסף על כך, רבנים מקרב עולי צפון אפריקה הקימו בנתיבות מעין חצרות, ואספו סביבם קהל מאמינים. לכל רב ומקובל מכלול שלם של מוסדות אשר יוצרים את מקור הכוח שלו: בתי תלמוד תורה, מקוואות, גני ילדים, ישיבות, כוללים, וכמובן - עשרות ארגוני צדקה וחסד.


הטיול שלנו בנתיבות יכלול שני מקומות: סיור רגלי בראשיתה של נתיבות, בין החצרות ובסביבתן; בית הקברות של נתיבות, שאין דומה לו.


בסיורנו נשים לב לכל מיני תופעות, כמו לשמות הרחובות, ללוחות המודעות, לשמות החנויות, ובעצם - לכל מה שקורה סביבנו.


אנדרטת ילדי אוסלו: האנדרטה מספרת סיפור עגום משנת 1949. מטוס ובו 28 ילדים יהודים מתוניסיה עשה את דרכו לאוסלו והתרסק לתוך הר. כל אנשי הצוות והילדים, שהיו מיועדים לעלות ארצה אחרי שהות בנורווגיה, נהרגו - פרט לילד אחד: יצחק אלל שמו. סיפור הישרדותו יוצא הדופן סחף את כל נורווגיה, ואפילו את המלך, שביקש לאמץ את אלל. בסופו של דבר עלה אלל ארצה. האנדרטה נמצאת בנתיבות, שכן בעיר התיישבו רבים מעולי תוניסיה, וחלקם הכירו את ההרוגים ואת משפחותיהם.
"שושביני הקדושים": נמשיך בשדרות ירושלים, נפנה ברחוב אבוחצירא, ונביט לעבר הבית הראשון שמולנו. בקומה השנייה תמונות של האביר יעקב, רבי יעקב אבוחצירא. בבית זה מוקדש חדר לרב. פרופסור יורם בילו כינה תופעה זו בשם "שושביני הקדושים". המקום פתוח לציבור לסיור ולתפילה במקום.


בית הכנסת "זרע יעקב": את בית הכנסת יסד הרב רפאל כדיר צבאן, רבה הספרדי של נתיבות מיום היווסדה ועד יום מותו. מספרים כי בית הכנסת נבנה, מהזיכרון, כפי שבנוי בית הכנסת בג'רבה שבתוניסיה. במקום ישנו אפילו ספסל עתיק שהובא מג'רבה במיוחד, ואשר סגולות רבות נקשרו בו. נטען כי על ספסל זה ישבו דייני ג'רבה ודנו את העם.


מי שירצה לקבל קצת רושם על מקומם של המקובלים שעברו מן העולם, מוזמן לביקור בבית הקברות של נתיבות, שנדמה כי אין שני לו בארץ. הקברים כאן הם אחוזות ובתי מידות. בין השאר קבורים שם הרב יורם אברג'יל, במעין בית של ממש, הבבא סאלי, ששמו נקשר כמחולל ניסים, והרב דדון, שעל קברו זכוכית משוריינת. הסקרנים שיגיעו למקום ישמעו על אודות הסיפור המשונה במו אוזניהם.