ככל קיבוץ, גם בקיבוץ הגלילי שלנו התרחשו דברים שהיו מצויים בתחום האפרפר שבין מה שהפלמ"חניקים תיארו כסחיבה, לבין מה שהאסיפה כינתה מעילה באמון, וחובשי הקסקטים כינוהו בתואר נטול תקינות דיבור כזו.

חזני היה רועה צאן שתשוקת הציור בערה בליבו ובידיו. צילום המחשה: שאטרסטוק

מעשה אפרפר כזה בוצע בידי רכיב נדיר מאוד בנוף האנושי של הקיבוץ של אז: בחור תימני. הדבר היה בראשית שנות הארבעים. הוא היה צייר, וככזה היה אחד מראשוני עדתו שמרדו בתפקיד האובייקט המקרין השראה אוריינטלית. שמו היה מתי חזני. והוא בחר לאחוז מכחול ציירים.

הבה נדמה, לצורך מיצויו של צדק פואטי כלשהו, כי חזני צִייר פולניות ויֶקיות עירומות. עם צדק ובלעדיו, וללא כל פואטיקה, הלשונות הרעות ליחשו על חזני. הן לא דשו בעניינים של סחיבה ומכירה חשאית של רכוש המשק, אלא בעניינים של בינו לבינה. בינו לבינן, ליתר דיוק.

לשונות של רוסים ורוסיות מן העלייה השנייה והשלישית, ולשונות של ממשיכיהם, הפולניות והפולנים של העלייה הרביעית, ואיתם אף לשונותיהם של הפולנים והפולניות והיקיות והיקים אשר זה עתה - משנת 1934 ואילך - גדשו את הקיבוץ. הכול היו מלחשים.

והלחש תסָס וכמָש, כמש ותסס. החלוצים והחלוצות דיברו, וכף ידם מסתירה את פיהם המלחש. הם סחו בחזני ובידידותו ההדוקה מדי עם בנות המשק הבוגרות, שלבלבו אז את העשור השני לחייהן.

הצייר הבוהמיין היה מתרועע עם הילדים והילדות, והנערים והנערות, אלה שהיו חומר הגלם שממנו נוצרה אגדת הנוער המקומי שנים אחדות אחר כך. האומנם התרועע חזני בקרבה רבה מדי עם הנערות הגדולות, בנות המחזורים הראשונים של הקיבוץ? איך נדע? הוא והן כבר נסעו לאירופה.

והורי הבנות, שהסתירו אז פה מלחש בכף יד דמוית משפך, יצאו לדרך הזאת, האחרונה, אי־אז במעמקי המילניום הקודם.
***
בהכירנו את הרחוב הקיבוצי, נניח כי לסיפור אין רגליים ואף ידיים אין לו.
חזני היה רועה צאן שתשוקת הציור בערה בליבו ובידיו, אך הוא התקשה ברכישת צבעים ובדים ומכחולים.

להבת האומן אשר בנפשו שיתקה את חבר הקיבוץ שבו, והוא מכר כבשה פה וטליה שם כדי לרכוש כל שצריך צייר אשר להבה בליבו. המעשים שאינם כשרים נתגלו כאשר בני טפר, רועה בעל עיניים חדות וחוש בלשי מחודד עוד יותר, זיהה את שלוש הכבשים והעז שנמכרו, בעודן פוסעות עם הצאן של הכפר הערבי הסמוך לקיבוץ.

חזני לא הכחיש.

ואז, במוצאי שבת, צלצל הפעמון. ביג־בן מקומי היה זה, מטיל ברזל תלוי על כבל, מיטלטל קלות כאשר היו הפעמונרים חובטים בו במוט ברזל. בפגוע ברזל בברזל היה עולה צליל נקישה עז, שהדיו נמלטים מהמתכת הרוטטת עוד שניות ארוכות לאחר שנחבטה, טרם שתבוא חבטת הברזל הבאה.

הצליל המתכתי הרונן היה חזק כדי כך, שהאנקורים בחרו שלא לבנות את קיניהם בקירבת הביג־בן, ושמרו על מרחק של מטחווי רוגטקה ממנו. הצליל העז של הנקישה, נשיקת ברזל לברזל, נישא למרקחים.

אחד החברים סיפר, יותר מפעם אחת: "אני נשבע לכם שלפעמים, איך שהיה כיוון הרוח, היה הזבענג־זבענג של הפעמון מעיר גם את האיכרים של ראש פינה או יסוד המעלה. פעם איכר אחד מראש פינה אפילו ירד לַתחנת משטרה וקיטר להם שאי אפשר לישון בשבת, כי הקיבוצניקים מצלצלים בפעמון לפני שהם מחללים את השבת ועובדים בשדות שלהם.

השוטרים האנגליים הקשיבו באדיבות לתלונת האיכר, אבל לא עשו דבר. לפנות ערב, ידעו, הם אמורים להכניס איזה חמישה גולים, מינימום, לאחד־עשר חבר'ה של הקיבוץ שמשחקים בנעלי עבודה. וגם למה להפסיד את הכמה קילו תפוחים של סוף המשחק?"

***
הפעמון אכן היה משכים את הגברים ואת הנשים לעבודתם. הוא גם היה מזעיק את כל המסוגל ליטול שק רטוב ולחבוט אותו בלהבות הדוהרות בשדות, מאיימות על המשק לכלותו.

לעיתים היה הפעמון סופג חבטות מהירות, ואז ידעו הכל כי צביאל בנאי, פעיל בהגנה ולפעמים מפקד המשק, לבש פאטס, חותלות המלפפות את מכנסיו. וכשהוא לובש פאטס, ידעו הכל - מה לעשות - צריך לרוץ לעמדות. נו, כן, גם אם המרוצה הזו עשויה להסתיים בלא כלום, או בסיגריה, או בשיעמום, ואולי בהתגפפות מהירה עם שומרת שאת גופה מרעידים קור או פחד או תשוקה, או שלושתם כאחד.

***
אבל הפעם צלצל הפעמון צליל עגום, מהוסס, עצוב מעט. הוא ידע כי היום יידון עניינו של חזני. הפעמון צדק. האסיפה היתה עצובה. הצייר התימני היה דמות יוצאת דופן כדי כך, שרבים אהבוהו, חרף המוזרויות שלו: חדוות הציור, ועי"ן וחי"ת גרוניות, וקִרבה לנערים ולנערות.

החיבה שחשו רבים לַצייר, הרועה הבוהמיין, לא היתה מטרייה יעילה דיה. ברד של גינויים ירד על ראש האומן שסרח.

הילדים, אוהביו של חזני, ידעו מה מבשרים צלצולי הפעמון. הם נקבצו סביב חלונות החדרוכל. רק בני העשר ומעלה הבינו את פשר המילים שהתעופפו בחלל כציפורים שנקלעו אליו, והן כלואות ומחפשות לשווא את דרכן אל החופש.

המילים הצליפו בתימני הבודד: "מעילה באמון"; "עד היכן נגיע?"; "צדק"; "ערכים", "שוויון", "רכושנות". והנורא מכל: דמעותיה של ראומה שיינברג.

ראומה היתה חולבת פרות מיומנת שאהבה להתיר את קישורי בגדיה ולהתיר לַשֶמש ולחזני לשזוף את גופה העירום. השזיפה הולידה ציורי עירום רכים. היא ייבבה, "אני מתפלאת עליך, מתי, איך אפשר ככה בכלל? איך אפשר בכלל? איך אפשר, אני שואלת. באמת, מתי, איך אפשר?"

הדמעות שזלגו מן העיניים היפות שמעל השפתיים הרוטטות בכי, הן שהביסו את חזני, שישב עד עתה בפינת חדר האוכל, ראשו טמון בכפות ידיו הנשענות על ברכיו, וגוו נמשך בקשת רופסת מצווארו מטה. הוא קם לפתע ופרץ מהאולם הקטן, הדחוס, כשהוא מתעלם ממבטי הרחמים, העוינות והתימהון המלווים אותו. הוא נכשל, כמעט נפל, בפגוע רגליו ברגלי היושבים בדרכו.

דממה כבשה את חדר האוכל, ולאחר שניות אחדות החלו הלחישות. הן הפכו לשטף של שיח רבים בלתי מבוקר, ומזכיר הקיבוץ קרא, "חברים, בבקשה! ששששש!"
גם כשעבר המזכיר לַנשק האולטימטיבי, לא כַּבשה הדממה את חלל האסיפה.

היתה זו טפיחה אדירה של כף ידו ביריעת הלינולאום המוכתמת והמצולקת, החוֹפָה על השולחן, ובעקבותיה קריאת הקרב "שקט, נו! צריך להמשיך".

המעש הווקאלי הזה כשָל; מילים ומשפטים הוסיפו להתאבך ולמלא את מרחבי האולם הקטן, והמזכיר נטל את כוס האלומיניום שלו, מזג לעצמו תה מומתק ריבה, ולחש לעצמו ולגזבר המפהק לידו: "שמעון, זה לא פשוט היום, לא".

ואז כבה הכל.

הדיבורים, הצחוקים, הגערות, ואף בכיה החרישי של ראומה. דממה כבדה רטטה באולם. רק נשיפותיו־נשימותיו של חזני פרסו אותה לפרוסות קצרות. האיש נכנס לחדרוכל, פסע אל שולחן המזכיר, וזרועותיו חובקות אל חזהו עשרות יריעות קנבס שציוריו משוחים עליהן.

ידיו אחזו ניירות, מכחולים ושפופרות צבע. הוא הפנה את גבו לקהל הדומם, הניח בזהירות את שחבקו זרועותיו ואחזו ידיו. אז הסתובב אל מאתיים החברים פעורי הפה ולחש - או אולי היתה זו זעקה - "אתם לא מבינים, לא מבינים בכלל. בכלל לא! קחו, קחו את הכל. בלי זה אין ערך לחיים שלי.

"זה, מה שאתם רואים כאן, זה הלחם שלי. זה הלחם שלי". הוא החל לדמוע, ואז מחה את דמעותיו, זקף את ראשו ונעץ את מבטו בנקודה כלשהי שהיתה הכל פרט לאנשים השותקים שהביטו בו.

בצעדים איטיים פסע אל דלת חדר האוכל. רגליים הוסטו, כסאות הוזחו. שביל צר, אוהד, פיתל את נתיבו בינות לאנשים הדוממים לעבר הדלת. חזני צעד לאיטו. צפרוני קם כשעבר הצייר המובס לידו, טפח קלות על שכמו ואמר, "מתי, יהיה בסיידר", וראומה אמרה, "מתי, תשמע, אני רוצה להגיד...", אבל הוא לא שמע, ויצא אל החושך שבחוץ.

***
האסיפה המפויסת, השבויה ברטט המלודרמה שחוותה זה עתה, האזינה ברוב קשב להצעתה של ראומה שיינברג: להשאיר את חזני בקיבוץ.

כיוון שצפרוני, מצפונו האהוב של הקיבוץ, אמר שראומה מדברת מהלב ואנחנו כולנו צריכים ככה לדבר, היה ברור לכל שדינו של חזני יהיה לקוּלה. האסיפה החליטה לקבל את הצעת שיינברג־צפרוני שלא לסלק את חזני מהקיבוץ, ולהסתפק בהעברתו לסטטוס של מועמד למשך שנה אחת.

אלא שחזני קם למחרת, נטל את מיטלטליו המעטים ואת ציוריו הרבים, ועזב את הקיבוץ.

(הסיפור לקוח מתוך ספרו החדש של יוסף חרמוני, "יעקב וקשקשנים אחרים", בהוצאת עולם חדש)