גלריה מינוס 430. מרחב אומנות חי מול החופים הגוססים

כשקורעים לטבע את הצורה, הוא מתנקם. במקרה של ים המלח, זה מפחיד כמו סרט אימה. ילד הפלא המלוח שלנו מתייבש ונכחד בחסות האדישות, מפרפר על הקרקעית בעצבים חשופים, ובתמורה שולף בולענים טורפים.

הים שפעם נפנפנו בו בגאווה, עם בוץ שחור וסלפי במקום הכי נמוך בעולם, הוא עדות צורבת לכמה נמוך המדינה שלו יכולה לרדת. ואז הגיעו שני קיבוצניקים שהחליטו להרים לו.

אומן: Polvoe & Libre

בצניעות, ועם רעיון מבריק, מתרומם בחוף קליה שבצפון ים המלח פרויקט מרהיב שמושך אליו אומני רחוב מובילים מהארץ ומהעולם - גלריה מינוס 430. האומנים שהתקבצו פשטו עם מברשות, צבעים ואמירה אישית על קירותיהם של ארבעים מבנים נטושים, במטרה להעלות את המוּדעות למצבו העגום של האזור וליצור מרחב אומנות חי מול החופים הגוססים. התוצאה שובת לב. העזובה האורבנית של מה שהיה פעם מחנה ירדני, הפכה למתחם של ציורי ענק מרהיבים עם מסרים חזקים, והכל בהתנדבות מלאה. אדישות תחפשו במקום אחר.

ללא תקציב

מאחורי פרויקט הגלריה הכי נמוכה בעולם עומדים שני יזמים בני 31 שגדלו יחד בקליה - איתי מאור, מנהל החוף, שחי בקיבוץ, וליאור ליפשיץ, בעליו של סטודיו THE-PPL למיתוג ועיצוב גרפי, שהעיסוק בפרסום ובאומנות גלגל אותו לאזור המרכז נטול הבולענים, אבל שמר עליו מחובר לגמרי לקליה. הרעיון הראשוני של מאור היה בכלל לגייס כוחות מקומיים מהאזור, שייתנו יד ויאלתרו משהו על המבנים האפורים ("אלו שההורים שלי גרו בהם כשהקימו את הקיבוץ"), התקועים לו מול העין. הוא זימן את בן כיתתו ובת קיבוץ נוספת בשם יוליה, והציע שישתלטו על אחד המבנים. ליפשיץ הקשיב, והגלגלים במוח התחילו לעבוד. "אמרתי לו 'חכה שנייה, תן לי לחשוב'", הוא משחזר. "יוליה ואני הסתכלנו זה על זה, והבנו שיש פה פוטנציאל להפוך את הדבר למשהו גדול הרבה יותר, לפרויקט בקנה מידה בין־לאומי. איתי אמר לי, 'סע, ותחזור אליי'". ליפשיץ נכנס לאוטו ונסע. התיישב על הלפטופ והתחיל לשגר קול קורא לעשרות אומני רחוב מוּכרים בארץ ובעולם, מסביר שתקציב אין, אבל ויז'ן ומשמעות יש גם יש, כולל אירוח חם בלב הקיבוץ.

הסקפטיות של מאור וליפשיץ באשר להיענות למיזם התנפצה במהירות אל מול ההתלהבות הגורפת. משם תפס העסק תאוצה וטס מפה לאוזן. אומנים שהם שֵׁם דבר בתחום נדלקו וזינקו על ההזדמנות להשמיע את זעקתם על אוצר הטבע הנדיר שהולך ונעלם.

"חילקנו את האומנים לשלושה סשנים", מספר מאור. "עד היום השתתפו בפרויקט 32 אומנים מישראל, מקסיקו, יוון ואורוגוואי. אנחנו בקשר גם עם אומנים מברזיל, ירדן, צרפת, רוסיה ואיטליה, ומקווים שנצליח להביא אותם בסשנים הבאים. האומנים מגיעים לארבעה ימים, מתארחים בקיבוץ, אוכלים בחדר האוכל ונפגשים עם החברים. לאומנים מחו"ל מימנו את כרטיס הטיסה. העבודה עצמה כולה בהתנדבות. להביא אנשים לים המלח נשמע כמו משהו די דמיוני, אבל אנחנו לא מפסיקים לקבל מיילים מאומנים נוספים שרוצים לבוא ולהיות שותפים במאבק. אומרים לנו שסוף־סוף שמו את ים המלח על המפה.

ליאור ליפשיץ. זה פצע פתוח | משמאל - איתי מאור. שמישהו יזיז את התחת

"בסשן הראשון והשני תרמו לנו טמבור את הצבע משום שהאמינו ברעיון ובמטרה. אפשר לומר שהפרויקט הזה לא היה יוצא לדרך בלעדיהם. את הסשן שלישי כבר מימנו חוף קליה והמועצה האזורית מגילות. עכשיו אנחנו מנסים לגייס כסף. המטרה היא ליצור שׂיח, שידברו על זה. יש עוד הרבה מקום להתפתח".

קצת מצחיק שבוגר הנדסת מים מוצא את עצמו בסוף מטפל בבעיית הים המתייבש דרך אומנות.
"אני מחובר למקום ונושם אותו. כיום יודעים להתפיל מים ולהזרים חזרה לכינרת, אז אפשר להתחיל להזרים מים מתוקים לים המלח ולפתוח את סכר דגניה. זה עוד בלי הצרה של השאיבה של המפעלים פה. מדברים על תעלת הימים כאילו זה הפתרון האולטימטיבי, אבל בפועל זה יהיה עוד פרויקט של גזירת סרטים שלא יעשה שום דבר".

כמה מהעבודות עוסקות בדו־קיום של יהודים וערבים. איך זה קשור לים הגווע?
"זה נושא נוסף שבחרנו לגעת בו. הדו־קיום מאפיין מאוד את האזור. רוב העובדים שלי בחוף הם פלסטינים מיריחו. יש כמה שעובדים פה יותר מ־15 שנה והם בני בית. בזמן הסשנים של הציור נרתמו העובדים להכין הצללות לאוֹמנים ודוכנים עם שתייה ותמרים. כולם שותפים ומבינים את התרומה ואת החשיבות של הפרויקט".

איזה ציור אתה הכי אוהב?
"של האומנים המקסיקנים. הם ציירו את באשיר, עובד פלסטיני מיריחו, ואת הבת שלי לירי, בת שנה וחצי".

ליפשיץ, הצד האומנותי בצמד היזמים, מתזז הרבה על הקו. הוא למד תקשורת חזותית במכללה האקדמית עמק יזרעאל, וכיום משמש שם מרצה. גרפיטי על קירות המזכירות בימי הנעורים הוא טוען שלא ריסס מעולם, אבל תמיד אהב את הז'אנר וידע שיעסוק באומנות כשיהיה גדול. הוא מכוון גבוה בפרויקט, מתרגש מחדש מכל אומן שנרתם, ועוקב מקרוב אחרי כל פיפס בתהליך העבודה.

אתה אוצֵר קשוח?
"אנחנו מתייחסים לתהליך בכובד ראש; מבקשים מהאומנים שרוצים להשתתף במיזם לשלוח תיקי עבודות וסקיצה רעיונית. אחת לכמה חודשים מתכנסת ועדה שמחליטה מי האומנים שישתתפו בפרויקט. חשוב לנו לשמור על הקונספט העומד מאחורי הגלריה ולהקפיד על איכות הביצוע".

אומן: Mashiah

ים המלח תמיד העסיק אותך?
"כמישהו שגדל באזור, אפשר לומר שהוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. אני רואה אותו נעלם. אני זוכר שבתקופת התיכון ראינו איך בולען קטן גדל יחד איתנו, וכיום אותו בולען בלע את חוף מינרל. הרבה שנים רציתי לעשות משהו, כי זה פצע פתוח מבחינתי. ברגע שאיתי פנה אליי קפצתי על ההזדמנות".

מה תעשו כשכל המבנים יעמדו צבועים?
ליפשיץ: "הייתי שמח להצליח להרחיב את הפעילות שלנו ולהפיח חיים גם בפארק המים הנטוש 'אטרקציה'; למשוך אליו קהל שיוכל ליהנות מהמקום ומהיתרונות שהוא יכול להציע; להפוך אותו לפארק של תרבות ואומנות, להביא מופעים ולארח פסטיבלים שישמרו את ים המלח בתודעה".

מאור: "עוד לא אמרנו את המילה האחרונה. אנחנו רוצים לייצר גלריה מסודרת, שיוכלו להיכנס לאינטרנט ולקרוא על כל אומן; שהמקום יהיה מוקד עלייה לרגל; ושמישהו יזיז את התחת ויעשה משהו עם הים!"

אומן: Zivink

על המבנה מימין, האומן Untay ועל המבנה משמאל האומן Yonil

אומן: Trust no.1 ומשמאל האומן Trust no.1