אתי חן־ברייר. בחרתי להציג בתערוכה את השבר המשפחתי הגדול. אני ממשיכה ליצור כדרך חיים

לפני כשלוש שנים התהפך עליה עולמה ושבר גדול פקד את חייה של אתי חן־ברייר, חברת ניר דוד. היא הגיעה למצב של אי־ספיקת כליות סופנית, ונאלצה לקחת פסק זמן מכל עשייה שהיא כדי לצאת למסע להצלת עצמה. "בנקודת השבר בחרתי להיות אקטיבית. להיחשף. לבקש עזרה. להילחם על חיי. בחרתי בחשיבה חיובית ובאופטימיות". את הדברים האלו מספרת חן־ברייר, אומנית וצלמת בת 52, שפתאום באמצע החיים, כמו בקלישאה החבוטה, הרגישה שהם בורחים לה מהידיים.


אז היא יצאה למסע שאותו כינתה "החיפוש אחר המלאך שייתן לי חיים". מאחר שמחלת הכליות שלה היא גנטית־תורשתית, היא לא יכלה להיעזר בקרוביה, שרבים מהם ממילא נמצאים באותו ברוך רפואי. היא נזקקה למצוא אדם שאין היא מכירה, שיהיה עבורה תורם כליה אלטרואיסטי. "המסע היה מרתק, ובסופו מצאתי את התורם שלי, ערי שריג מקיבוץ טירת צבי".


"לא צריך להציל את כל העולם", אומר שריג בענווה; "מספיק להציל עולם אחד, ובכך לקיים עולם מלא. אז החלטתי לתרום כליה". בקיץ 2016, הודות לשריג, עברה חן־ברייר השתלת כליה בבית חולים רמב"ם.


את המסע הזה שלה - מהמקום השברירי ועד ההחלמה והניצחון - היא תיעדה באמצעות האומנות. היצירות אוגדו לתערוכה חדשה: "על קו השבר", אשר זה עתה נפתחה בגלריה של קיבוץ מחניים.


"בחרתי להציג בתערוכה את השבר המשפחתי הגדול שלנו ואת השפעותיו עליי, ולכן צירפתי אליי את אחותי ואת אמי, החולות אף הן. התערוכה היא שלב נוסף בהתמודדות עם האתגרים העומדים לפתחי, ואני מציגה גם את הבחירה שלי בחיים", היא אומרת. "אני תמיד מעדיפה לחיות בצד המואר של החיים, וגם כשמחשיך - לנסות להדליק את האור ולראות את הטוב. סיגלתי לעצמי חשיבה חיובית, וחיים מתוך הכרת תודה והצבת מטרות. הכרת התודה משנה את התודעה ואת תפיסת המציאות, והיא עוזרת לי לצלוח את הזמנים המאתגרים ביותר".


שמחה מהולה בכאב


חן־ברייר נולדה בחיפה ב־1967, גדלה בקיבוץ יגור, והתבגרה בקריית מוצקין. בגיל 21 עברה בעקבות האהבה לקיבוץ ניר דוד והתחתנה עם בן הקיבוץ רונן, שאותו הכירה בצבא. שם גם נולדו יובל וצור.


עד העת ההיא כלל לא ידעה שהיא חולה במחלה שמסכנת את חייה. רק בגיל 25, לאחר רעלת היריון שתקפה את גופה לפני הלידה, ובעקבות התקפות חוזרות ונשנות של עוויתות בבטן, היא עברה שורת בדיקות. התוצאה היתה קשה מנשוא. עם כל האושר על לידת בתה הבכורה, היא גם אובחנה עם PKD, מחלת כליות הנקראת בפי אנשי המקצוע "כליות פובליציסטיות", שם כולל לקבוצת מחלות שבהן שתי הכליות נפגעות בעקבות התפתחות ציסטות בהן.


גם אצל אמה, שהיתה אז בת 45, התגלתה המחלה. מאחר שהפרוצדורה לא היתה מקובלת בישראל, נאלצה האם לעבור השתלה מתורם חי בפיליפינים, תהליך שעלה הון והיה כרוך בהתגייסות המשפחה כולה.


בצל ההתמודדות עם המחלה ועם המצב של אמה, ניסתה חן־ברייר לנהל חיים תקינים. בתחילה עסקה בספורט, והיתה מאמנת שחייה ראשית בגלבוע ובעמק המעיינות, אך אחרי סגירת הענף, עשתה טוויסט בעלילה, והלכה ללמוד צילום בוויצ"ו חיפה. לאחר שסיימה את לימודיה בהצטיינות, פתחה בקיבוץ סטודיו וגלריה לצילום, ושם נהנו ילדי הקיבוץ מחוגי צילום - סטילס ווידיאו. היא אף לימדה צילום במוזיאון הזורע ובמשכן לאומנות עין חרוד.


בשנים האחרונות פנתה חן־ברייר ללמד את בני הגיל השלישי צילום בעמותת הקשיש של עמק המעיינות ("גיל עוז"), והציגה בתערוכות שונות. עד להשתלת הכליה שגבתה ממנה מחיר לא קל, גם היתה במשך שנים מספר מדריכת טיולים. אישה רבת־פעלים, אם לא הובן עד כה.


בתערוכה החדשה - שאותה יצרה חן־ברייר בעזרתם הטכנית של בן זוגה לחיים רונן ושל הבן צור - מוצגים צילומי סטילס, מרביתם מהסמארטפון בגלל הקושי שלה להחזיק מצלמה מקצועית ביד. בקיר המרכזי עשרים צילומי סלפי, פרי עבודה של שלוש שנים - מאז הליך ההתאוששות מהניתוח ועד היום. על קיר נוסף נתלו צילומי מסך של פוסטים מהפייסבוק שכתבה בתקופה הקשה, לצד צילומים חווייתיים שונים. ישנם גם ציטוטים מתוך עלוני התרופות שבהם נתמכת חן־ברייר כדי למנוע את דחיית ההשתלה.

התערוכה. שקיות אינפוזיה מהתקרה | צילום: רונן ברייר
המיצב המרכזי בגלריה ממוקם בתקרה, והוא מבוסס על חוטי מקרמה אדומים שנקשרו כקורי עכביש. על החוטים תלתה חן־ברייר שקיות אינפוזיה אשר סיפקו מזון לאחותה בת ה־49, שעקב רשלנות רפואית נכרתו מעיה והיא נאלצת לקבל מזון נוזלי דרך חיבור לגוף.


למרות התיעוד הוויזואלי, שאינו קל לעיכול עבור הצופה, את מתעקשת שמדובר בתערוכה אופטימית.
"צריך לבוא ולראות, וגם להיווכח שלא מדובר בתערוכה כבדה. יש בה הרבה צבע ואור. נופים הנוסכים שלווה. למשל צילומים שלי שוחה והולכת. זהו חלק מהטיפול בתופעות הלוואי הקשות שגורמות התרופות - אם הרעידות בידיים וברגליים, ואם ההשמנה בגלל הסטרואידים. 'קו השבר' שלי הוא גם קו ההחלמה. אני אומרת תודה על החיים האיכותיים יותר שקיבלתי לאחר הניתוח ועל כך שאני לא צריכה להיות מחוברת לדיאליזה שלוש או ארבע פעמים בשבוע, בדומה לאחותי הצעירה ממני".


האם היה לך קשר עם התורם?
"בשנה הראשונה לאחר ההשתלה נשמר בינינו קשר, אבל לאחר מכן הוא ביקש שנשחרר ושכל אחד ילך לדרכו. אני חושבת שהוא עשה את הדבר הנכון. לא רצה להרגיש שאני תלויה בו, או אולי חייבת לו משהו בגלל התרומה הייחודית שלו".


ומה באשר לעתיד שאת מבקשת ליצור לעצמך בהתחשב במגבלות הפיזיות שמהן את סובלת?
"ספק אם אוכל לחזור אי־פעם לעבודה שלי כמדריכת טיולים וכצלמת. אני ממעטת לצאת, כיוון שאני נדבקת מהר מאוד ומחלימה לאט מאוד, וגם מפחדת מבתי חולים. אני לא יכולה להסתובב בשעות היום בקיבוץ ובסביבתו עקב האור והשמש הקופחת. כך מצאתי את עצמי יושבת רוב היום בבית במשך השנתיים וחצי האחרונות.
"אני ממשיכה ליצור כדרך חיים, שוחה והולכת כשזה אפשרי, וחולמת להשתתף באולימפיאדת המושתלים בקיץ הקרוב באנגליה. אני מרצה בקיבוצים על מה שעברתי ועל מה שעובר עליי עכשיו. המוטו שלי הוא שאני לומדת לחיות עם מה שאפשר ולא עם מה שאי אפשר. זה עוזר לי לצלוח את הקשיים ואת הזמנים המאתגרים האלה".

המוכנים לתרום כליה על בסיס אלטרואיסטי לטובת הצלת חייהן של אחותה ושל בת דודתה של חן־ברייר מוזמנים ליצור קשר בטלפון 050-7576339.
נוסף על כך, המעוניינים לעזור בהגשמת החלום של חן־ברייר להתחרות בהליכה ובשחייה באנגליה, מוזמנים גם הם להתקשר.