גונן נשר (שער העמקים) שלט בכתיבה עוד לפני שקלט קולות. לימים, את החוויות ככבד שמיעה שטח בספר הביכורים שלו שזיכה אותו בפרס. כעת, שמונה שנים אחרי, מפרסם הסופר בן ה־51 ספר חדש, אינטימי וכואב, העוסק בתחושות העמוקות ביותר שבנפש האדם. גם במקרה של "קונכיות" אפשר למצוא רמז לחסך של הכותב באחד החושים, חסך הבא לידי ביטוי לא רק במובן הפיזי.

גונן נשר. "היחסים עם אישה ערבייה ועם אישה נשואה הם השלת הנשל של החירשות וגם צעקה: תראו, אני שומע את החיים במלוא עוצמתם ואני מתכוון לחיות אותם!" (צילום: בועז לניר)

לרגל צאת הספר המסקרן והנוגע ללב, שוחחתי עם גונן על המשמעות של ספרו, על תפקידן ומקומן של הנשים וכמובן על הקשר שבין המגבלה האישית לבין היצירה.

אני רוצה לפתוח, כמובן מאליו, בכריכת הספר. בתמונת השער מופיעה נערה צעירה ויפה, המצולמת על רקע מים והרים. בתחילה לא ידעתי מי היא. חשבתי שאולי זו עתליה, אהובתו מהסיפור. אחר כך נודע לי שזו אמו בצעירותה. מדהימה!

תוך כדי קריאה, מתברר לי הניגוד התהומי שבין הצעירה שובת הלב לבין האם שבספר, המאבדת צלם אנוש. בעיניי יש דווקא חשיבות רבה לתמונת אמא כאישה צעירה ויפה, המתבוננת אל הקורא, והניגוד הקיצוני והמוחלט של תיאור האמא בספר כאישה זקנה וחולה - ובעצם נוטה למות וכמעט אף פעם אינה מישירה מבט לבנה. בתמונה היא אישה תאבת חיים, ואילו בסיפור בנה מצפה לרגע מותה.

מדוע בעצם לא כתוב בשום מקום שזו אמך?
גונן: "לפעמים, מה שרואים בתמונה זה פשוט מה שזה. בפעם הראשונה כשראיתי את התמונה היכה בי ברק. איזה מבט יש לאישה הזאת. כיצד היא מחבקת את רגליה. מבטה הגדול, תאב החיים, פלרטטן אפילו. יכולתי לדמיין את הרעד שעובר בכפות רגליה ממגע מי הים הקרים".

הספר. "כשראיתי את התמונה היכה בי ברק"

ועוד על הכריכה - שם הספר, "קונכיות". בילדותי למדתי שכאשר אני מצמידה קונכייה לאוזן, אני שומעת רחש, כמו רעש הגלים - רעש הים. האם זהו הרחש המלווה אותו לאורך חייו משום שהוא כבד שמיעה?

למה התכוונת כשקראת לרומן שלך "קונכיות"?
"יהודית קציר, עורכת הספר, הציעה את השם, ואני התחברתי מייד. 'קונכיות' מכיל את מכלול הנושאים שבספר - מיניות ונשיות, קונכיית האוזן, הים הגדול והדימוי העצמי שלי שעולה לעיתים כקונכייה.
"את רחש הגלים אני לא שומע, אבל בכל פעם שאני שוחה בים, בדרך כלל לרוחב, בין מפרץ האהבה של נחשולים לרצועת החוף של הבונים, אני מרגיש את הגוף במלוא הווייתו, את מליחות המים וסמיכותם, את הכובד שמקשה עליי לחתור ובעיקר את הנקבוביות שלי שנפתחות, את השרירים שעובדים ואת הטעם המלוח בלשון ובחניכיים. הקונכייה היא לפעמים הים הגדול כולו ולא רק צדף חלול.
"דווקא בים אני מוצא את ההגנות שלי, בלי מכשירי שמיעה וכמעט עירום. זו הקונכייה שלי, הבונקר, הממ"ד. שם אני מתגונן מפני המציאות, אבל שם אני גם יוצר מציאות משל עצמי. ולפעמים לא זה ולא זה - פשוט נח, נרגע".

למה מצאת לנכון לכתוב כאילו היה זה ספר אוטוביוגרפי, עם שמות גלויים שלך ושל ילדיך? האם רצית לומר בדרך זו שהכול אמת? שהכול קרה? שאין מה להסתתר מאחורי שמות בדויים?
"השמות היחידים האמיתיים כאן הם שלי, של הילדים שלי ושל הוריי. כל שאר השמות שברומן בדויים. השימוש בשמות אמיתיים של משפחתי הגרעינית נותן לי אפשרות לכתוב בצורה אותנטית וכנה. הכול אמת? הכול קרה? מה זה חשוב?

"אהרון אמיר ז"ל, משורר ענק וחתן פרס ישראל לתרגום, שעימו הייתי בקשר קרוב בשנותיו האחרונות, אמר לי: תכתוב טוב, תכתוב בכנות, זה לא משנה אם זה קרה או לא. כתיבה כנה מבחינתי היא כתיבה מהלב, מהבטן, מהשרירים, מהשומן, מהוורידים. העובדות חשובות פחות. תיאור מוצלח של טעם או של ריח חשוב לי יותר מהעלילה. העלילות הרי קונבנציונליות מאוד: מוות, בגידה, כסף, תשוקה, פלילים, אהבה. השאלה היא כיצד אני בוחר לתארן".

לגיבור הספר ברומן יש מערכות יחסים טעונות עם נשים משמעותיות בחייו. לובנא המטפלת של אמא במוסד הסיעודי. סיפור האהבה עם עתליה. ספר לי על האהבות הללו. מה בנשים האלה משך אותך?
"לובנא, עתליה וסולוייג מייצגות את הבלתי אפשרי שאני מנסה לפורר. את הנשים הבלתי מושגות, את מערכות היחסים האסורות על פי חוקי החברה, אבל הלגיטימיות לחלוטין בעיני המוסר והלב הפנימיים שלי.

"הקונכייה הזאת שאני מנסה לכתוב אותה, היא קונכייה סגורה של מערכת חוקים, אתיקה ורגשות, הפועלת וחיה על פי הריתמוס שהגלים מכתיבים לה. הבריחה הכי רחוק שאפשר היא ההתקרבות הכי גדולה אל עצמי, בכל הכוח.

"היחסים עם אישה ערבייה ועם אישה נשואה הם השלת הנשל של החירשות וגם צעקה, בעצם צרחה: תראו, אני שומע את החיים במלוא עוצמתם ואני מתכוון לחיות אותם! אין כאן קריאת תיגר על הסכמי נישואין. אדרבה, אלו דפיקות בדלת אטומה ומפוחדת של בתים סגורים, שמערכות יחסים שקריות מתרחשות בהם, וכמו שניסחה אישה אחת, לאו דווקא עתליה: 'אתה חילצת אותי מהבית הקורס שלי ושל בעלי'.

"הקשר עם לובנא מייצג פתיחות ואנושיות. העובדה שהיא ערבייה לא שיחקה כאן תפקיד. זה לא רומן פוליטי או בין־עדתי. לובנא היא אישה בכל מאודה ואחת הנשים הקרובות ביותר אל אמי. ככזו, הקִרבה ביני לבינה היא טבעית. האינטימיות רוחשת סביב גופה הדועך של אמי, היושבת בכיסא גלגלים, כמו דבורים המשוועות לדבש. מה שקורה מחוץ לכותלי זירת המוות של הבית הסיעודי הוא כבר הרחבה של האינטימיות, בעצם, מימוש של רחש הדבורים. כעת זה כבר לא רחש דבורים צמאות אלא דבורים עמלות בכוורת נוטפת צוף.

"אני חי ביישוב המוקף בכפרים ובערים ערביות, ומכאן שהקשרים החברתיים והאישיים שלי שזורים גם באוכלוסייה הערבית־ישראלית. העדינות והכבוד ההדדי משחקים כאן תפקיד חשוב בשל המרקם השברירי של האוכלוסייה הישראלית.

"ועתליה? כל התשובות נמצאות הרי בספר. רומן עם אישה נשואה אינו דבר חדש. הכתיבה על עתליה הייתה אולי האזנה הכי אינטימית שלי לקונכייה הפנימית שבי, לדימוי שלי כקונכייה ולקונכייה חיצונית, כזו המוטלת על החול בחוף נחשולים או קונכייה מטפורית, נשית. בלטינית ובספרדית קונכייה זה קונצ'ה, ואני מניח שמרבית הקוראים מכירים את המילה בהקשר הארוטי שלה. מה שחשוב בעיניי כקורא וככותב הוא חוויית הקריאה".

אם תשאלו אותי, כקוראת, החוויה העמוקה שלי בקריאת הספר הייתה הקושי שבבדידות. למרות המשפחה שהקים גיבור הרומן, למרות מערכות היחסים שלו עם נשים - הדבר הזועק בעיניי מתוך הכתוב הוא דווקא הבדידות.

בדידות קיומית?
"אני חושב שבסופו של דבר כולנו בודדים. אנחנו נולדים לבד ומתים לבד. אני חושב שכל אחד בימי חייו הרגיש ומרגיש בזמנים מסוימים את התחושה הזאת".
"קונכיות", הוצאת הקיבוץ המאוחד, בעריכת יהודית קציר