רגע לפני שנכנענו למתקפת ברכות ווטסאפ מבהילה ועמוסות אימוג'ים מעיקים עד בחילה, ודקה אחרי שהספדנו סופית את ימי התום של איגרות השנה טובה - אלו האמיתיות, בכתב יד, שאפשר לאחוז אותן, למשש, לקרב ללב ולשמור במגירה - חטפנו לפרצוף משב נוסטלגי של אופטימיות זכה.

יעלה רביד־ג'וילי. "ליצור ממה שנופל לי לידיים"
בלב חנות יד שנייה קסומה בקיבוץ נען, יושבת יעלה רביד־ג'וילי ("את הג'וילי עוד לא הספקתי להכניס לתעודת זהות, התחתנו לפני שבוע"), חברת הקיבוץ ואחת שהאומנות זורמת לה בדם. וכשיש זמן, בין לקוחה שמודדת שמלה ללקוח שמתעניין במנורת וינטאג', היא יוצרת באהבה איגרות ברכה ממוחזרות. כל אחת בתוך מעטפת קרטון משלה, עם סקוץ' וכפתור, תמימות כובשת ואישיות ברורה, ואין אחת שדומה לקודמתה.

"אמא שלי תמיד אמרה שהחוכמה היא ליצור ממה שיש, וזה מה שאני אוהבת לעשות", היא מחייכת, "ליצור ממה שנופל לי לידיים".

המהדורה המוגבלת של השנות טובות, שכבר כמעט ואזלה, עשויה מלוחות שנה ישנים ומספרים ("שאנשים הביאו לי במקום לזרוק").

האיגרות של יעלה. אפשר למשש, לקרב ללב ולשמור במגירה

היא בת 37, למדה עיצוב גרפי ומציירת מאז ומעולם. את האהבה לציור ולצבע ספגה בבית מגיל אפס, מאמא שכל השנים מחוברת למכחולים.

מה את הכי אוהבת לעשות?
"לצייר נשים וחיות ולעבוד עם נייר - קולאז'ים, הדבקות, וכל מה שאפשר לברוא ממנו".

אנשים עוד קונים איגרות?
"להפתעתי כן. בהתחלה, כשיצרתי את הברכות חשבתי לעצמי: מי יקנה את זה? אבל אנשים התלהבו. כנראה שהתחושה הנוסטלגית נוגעת בלב ומשמחת. לחלק זה אפילו גרם לרצות להכין בעצמם בבית".

אז יש סיכוי שאנחנו בכיוון הנכון, ואולי נזכה לקבל בחג הקרוב ברכה בכתב יד בלי צפצוף בנייד?
"הלוואי. הכי כיף להתחיל שנה חדשה משאריות יפות של השנה החולפת".

האיגרות הממוחזרות של יעלה. באור-לי קפה וחנות יד 2 בקיבוץ נען