אטומיק. שירים שאינם נענים לתכתיבי הזמן והמקום | צילום: יח"צ

חבורת אטומיק, המוכרת היטב לחובבי הפולק והאינדי בארץ, נולדה בחטא לפני ארבעים שנה. ירון פישמן, אז זאטוט בן 12 חסר מנוח מקיבוץ חצרים, החליט עם שניים מחבריו לייצר פצצה מתקתקת באמצעות חומצות וגליצרין. השלושה הרחיקו לשדות הקיבוץ, מחוץ לטווח מבטו של מבוגר אחראי, כדי להוציא לפועל את המזימה. הבום העצום שנשמע היטב בסביבה השתיק באחת את ציוץ הציפורים ואת שאון המטוסים מהבסיס הסמוך. בהיעדר דברים חשובים יותר על סדר היום הפכה משובת הנעורים לשיחת היום בקיבוץ, והביאה לזימונם של הקונדסים לשיחת נזיפה.

השם חבורת אטומיק דבק בפישמן ובחבריו, אף על פי שהוא עצמו זנח די מהר את תחום החבלה המאולתרת לטובת סשנים מוזיקליים עם המתנדבים ושירות קרבי בעורב צנחנים.

בתחילת שנות השלושים לחייו, כשכבר היה מנהל בכיר בחברת הייטק תל־אביבית, הגיע פישמן למפגש מחזור בקיבוץ. אחד מהחבר'ה הזכיר את מעללי הילדות, ובהם את אלו של חבורת אטומיק. רצה הגורל וממש באותו זמן חיפש פישמן שם הולם ללהקתו המתגבשת, והאטומיק התחבר לו כמו מפרט למיתרי הגיטרה.

זה עשרים שנה שהחבורה האטומית מייצרת מוזיקה שאינה נענית לתכתיבי הזמן והמקום. לצד שירי עם איריים, שנסונים צרפתיים, מוזיקה יוונית ושירי עם רוסיים, מחדשים פישמן וחבריו קאברים מרגשים לברל, לחיים חפר, למאיר אריאל, לרחל המשוררת ולדודו מהפלמ"ח. נוסף על כך הם מחברים מילים ומנגינות שמבוצעים נפלא בצ'לו וביוקלילי, עם גיטרות ותופים מסומפלים באמצעים ביתיים. די להזכיר כמה משמות היצירות של החבורה - כמו "פוקים פוקים", "ישבתי ושתיתי" או "קיבוץ בדרום" - כדי להבין שרוח אחרת נושבת מהם והיא משיבת נפש.

ירון פישמן. חיידק המוזיקה נדבק בו עוד בילדותו בקיבוץ | צילום: פשה ביץ

בימים אלו משחררת הלהקה אלבום כפול חדש בגרסה דיגיטלית ושמו "אלבום ישן, אלבום קטן". מופע ההשקה שלו יתקיים ביום שישי (1.11), ויתארחו בו אומנים נוספים. האלבום הוקלט, איך לא, בטכניקות אנלוגיות על גבי טייפ סלילים ואפקטים שהורכבו במיוחד עבור האלבום. התוצאה אולד פאשנית באופייה ומדמה צליל חם ופטיפוני.

באלבום נכללים שירים מקוריים לצד תרגומי שירי פולק, ורובם ככולם נוגעים בצד הזוהר פחות של האהבה ובתחושות נטישה ופרידה. האלבום הקטן נספח לגדול, אך ממזרי לא פחות ממנו, ומקבץ שירים בהשפעת ספרי ילדים כמו "ניקולא הקטן" או "מקס ומוריץ". יש כאן שירים על פוקים, על אורז מלא לעומת אורז ריק, ועל עצות ממש גרועות שהמבוגרים נותנים לילדים.

לצד פישמן המנגן ושר, שותפים ביצירה - שאולי תזכה להתנוסס גם על תקליט ויניל עם חור באמצע (כאמור הם עושים הכול הפוך) - ניב הרמתי במלודיקה, בקולות ובגיטרה; תמר הק בשירה ובקולות; תום קלנר בצ'לו, בשירה ובקולות; איתי ספורטא בקונטרבס ובבס חשמלי; אורי אפק בחליל ובשירה; אסף חסילביץ' בצ'לו; שי טוחנר בבנג'ו ובמפוחית. הלהקה נוהגת להקליט גם שירים עם אומנים אורחים.

פישמן (51) עזב את חצרים, קיבוץ הולדתו ונעוריו, זמן קצר לאחר שהשתחרר מהצבא. אבל הקיבוץ, כלשון הקלישאה, לא עזב אותו, אף שאיש מבני משפחתו כבר אינו מתגורר שם. אדם זיו מסאסא (מייסד גלידה בוזה) מצטרף מדי פעם בפעם להקלטות ולהופעות החבורה.

מתי הבנת שלמוזיקה נולדת?
"רק שנה לפני הגיוס. בחצרים היו שלושה מתנדבים, שניים משוודיה ואחד מארצות הברית, שהיו ממש מעולים בנגינה ובשירה והפכו מאוחר יותר למפורסמים בתחום. רציתי מאוד לעזור להם בכל מה שקשור לסאונד ובמקום לחזרות. אחד הנגנים רצה להודות לי, ולפני שעזב את הקיבוץ קנה לי גיטרה במתנה ולימד אותי כמה אקורדים. בצבא לא היה ממש זמן, בכל זאת שירות קרבי בעורב צנחנים, אבל לקראת סוף השירות חזרתי לעסוק בזה וגם הקמתי להקה בקיבוץ. שלא כמנהגי, החלטתי ללכת פעם אחת בתלם ולבקש מהמזכירות מקום לחזרות. נתנו לי בית קירור ישן, ואני דאגתי לחבר אותו למקור חשמל. למחרת גילינו שאין אור או חיבור לכלי הנגינה, וכשפנינו לחשמלאי של הקיבוץ הוא הודה שניתק לנו את הזרם. הלכתי להתלונן בפני אהרון ידלין, שהיה אז המזכיר, והוא נתן לנו אישור להמשיך ולנגן במקום. מאוחר יותר הקמתי להקה בתל אביב ונסעתי מדי שבוע להתאמן איתה עד שעזבתי את הקיבוץ.

"החבורה קמה בשנת 2000, ואז היה לה אופי חתרני ממש. יצרנו קשר עם התיאטרון החזותי בירושלים, והיינו מופיעים באיפור ובתלבושות של ליצנים תוך כדי דגש גדול על העיצוב. עד שהבחורה שדאגה לכל הויז'ואל נהרגה בתאונת דרכים ואז גם זה נגמר. לא היה מתאים להתחפש יותר.

"במקביל למוזיקה עבדתי ומילאתי תפקידי ניהול בחברות כמו אי־סי־קיו ובבילון, וכיום אני שותף בחברת סטרטאפ שמתמקדת בלמידה. כך יוצא שאני איש הייטק משגשג בבוקר ואיש מוזיקה אינדי בלילות. זה שאני רווק ללא ילדים מאפשר את זה. גם שאר השותפים לחבורה אינם קוטלי קנים מבחינה מקצועית. הבסיסט הוא ד"ר לכלכלה ומרצה שיש לו תואר בניצוח. החלילן זמר באופרה ויש לו חברה למזל"טים. הצ'לן הוא ממנהלי סאנדיסק ישראל, והצ'לנית היא ד"ר לספרות".

אתם סוגרים עשרים שנות פעילות. ספר קצת מה הספקתם.
"עשינו די הרבה מוזיקה והוצאנו ארבעה אלבומים עד השניים הנוכחיים. משמיעים אותנו לא מעט. השתתפנו באלבומי מחווה לאריק לביא ולמאיר אריאל, היינו בפסטיבלים לפולקלור דוגמת 'סולם יעקב', ויש לנו קהל שהולך אחרינו לכל מקום".

ובקיבוץ לא היית יכול לעשות את כל זה?
"בחצרים כמעט ולא היו יוצרים, ופחות מכך מוזיקאים. הייתה אמירה כזו של אל תעשה לי קונצים - ובגרמנית קונץ זה אומנות. הייתי בן עשר, כמעט ללא שום הבנה מוזיקלית, כשהתאהבתי במאיר אריאל ושנאתי את הכבש השישה עשר. החיידק נדבק בי אז, ולימים עשינו קאבר לשיר של אריאל 'לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ'. היה יום זיכרון בקיבוץ שבו בוצע השיר 'הוא לא ידע את שמה', ואני הוקסמתי. ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות".