"חושו החימחושו, נרימה פעמינו, חושו החימחושו, לארץ אבותינו", הרמקול מרעים בדשא הגדול שמול חדר האוכל. מעניין מי זה חושו החימחושו הזה. איזה מלך תנכ"י, או אולי ממקימי ארצנו? אני מתעופפת במחשבות, אך מעין מושכת בידי. החזרה מתחילה. אני צועדת בשורה אחרי מעין ולפני מורן. צריך לזכור את המקומות. אנחנו חולפים לפני המקלט, ומול עץ הדקל הגדול פונים לכיוון חדר האוכל.

שעת צהריים חמה, ואנחנו חוזרים שוב ושוב על התנועות. חווה'לה מולנו עם המיקרופון מזכירה מה עושים. "בטורים, לא בשורות", היא מרעימה. אנחנו בטור אחרי מיכל, כל קבוצת שקד. מימין קבוצת חצב, ומשמאל קבוצת סביון. זה המבנה הראשון. חווה'לה מסמנת ידיים לצדדים, מעל הראש, לְפנים. עכשיו רק יד ימין. זו ימין? אוף תמיד אני מתבלבלת. וחם לי. עכשיו רק יד שמאל. הצידה. למעלה וּלְפנים. ושוב שתי ידיים. ושוב רק ימין ושוב רק שמאל. זה חוזר על עצמו בקצב המנגינה, בקצב החימחושו...

דגל ישראל והדגל האדום. עכשיו הם למטה, קשורים. בערב יונפו ואז יורדו לחצי התורן כשברקע ארל'ה על התופים וציפור'קה בחצוצרה. ומחר בטקס יעלו עד למעלה ויישארו שם | צילום המחשה: שאטרסטוק
אני עומדת בין מעין למורן, אחריו חמי ואחרונה טלי. אני תמיד תקועה באמצע השורה. מיכל תמיד מקדימה. היא זוכרת את כל התנועות וגם לאן פונים ומתי.

"עכשיו! פונים לצד ימין דרך כתף ימין", צועקת חווה'לה במיקרופון. כולנו אחרי מיכל פונים לימין. חוץ מחמי, הוא פונה שמאלה. "לימין, לימין" מסמנת חווה'לה בידה. על חמי אין מה לצעוק. הוא גם ככה לא ממש מבין. הולך אחרינו ומנסה להדביק את הקצב. אנחנו חוברים לקבוצת חצב לשני חצאי עיגול, וקבוצת סביון ואחריה קבוצת צבר נכנסות גם הן למבנה. חווה'לה עוברת ומזיזה ילדים. "לעמוד על הסימונים ולרגע לא לזוז", היא אומרת. "יופי. חמי, תישאר ממש מאחורי מורן. רגע מחכים". חווה'לה מרוצה. הצליח לנו המבנה השני. אנחנו וחצב יצרנו את הספרה 3 , סביון וצבר את הספרה 2, ויחד הקהל אמור לראות 32. 32 למדינה.


× × ×


מיכל ממשיכה להוביל את הקבוצה שלנו. "בהרים כבר השמש מלהטת, ובעמק עוד נוצץ הטל". השיר מתחלף, וגם על ראשי השמש מלהטת. רואים שמיכל משוויצה שהיא זו שמובילה את הקבוצה, אבל מכל קבוצת שקד רק אני אדליק מחר משואה, עם אמא שלי ועם אחי הגדול חגי. את התפקיד הזה אנחנו מקבלים כל שנה, מאז... מאז שאני קטנה. אני ממשיכה ללכת בטור אחרי הקבוצה, בקצב המנגינה. מבטי נתקל לרגע בשני התרנים עם הדגלים המוכנים לערב. דגל ישראל והדגל האדום.

עכשיו הם למטה, קשורים. בערב יונפו ואז יורדו לחצי התורן כשברקע ארל'ה על התופים וציפור'קה בחצוצרה. ומחר בטקס יעלו עד למעלה ויישארו שם. "קבוצת שקד חוצה את הדשא לכיוון המדרכה ונעמדת בשורה ישרה. קבוצת צבר מולה חולפת על פניה מאחוריה", מדגישה חווהל'ה, "עם הפנים לעץ האזדרכת, ויוצרים שתי שורות ישרות. שורות, לא טורים". חווהל'ה מנסה ליצור שני פסים ישרים ומגן דוד באמצע, שזה המבנה הכי מסובך. היא עוזבת את המיקרופון ומתחילה להזיז ולסדר את הילדים. אנחנו מנצלים את הרגע הזה להפוגה קלה ומתיישבים על הדשא.

טלי מתקרבת אליי ואל מעיין. "מה, כל שנה זה ככה?" מעיין ואני מביטות זו בזו, לא בדיוק יודעות מה לענות. מה זה ככה? "ולמה כל הזמן מיכל הזותי ראשונה?" היא ממשיכה. "גם אני הייתי בחוג לריקוד, וגם אני יכולה להיות ראשונה", טלי ממשיכה.

"ואני מדליקה מחר בטקס את המשואה", אני מכריזה. גם אני רוצה להתגאות במשהו. "עם אמא שלי וחגי. כל שנה". טלי מסתכלת בי ובמעיין. המשפחה של טלי הגיעה אלינו לקיבוץ בתחילת השנה, ויש הרבה דברים שהיא עוד ממש לא מבינה. אני לא יודעת אם הרושם שעשיתי עליה הוא מספיק עז, כמו שאומרת כרמלה המורה, אז אני ממשיכה. "אבא שלי נפל בקרב על החווה הסינית. הוא היה צנחן וגיבור ישראל", אני אומרת בגאווה. המוזיקה מתחדשת וגם החזרה. מנסים שוב להגיע לשני פסים ומגן דוד.

אני ממשיכה ללכת אחרי מעיין, עוקבת אחרי מיכל ומחקה אוטומטית את התנועות שהיא עושה. הרמקול ממשיך, "מה ניתן לך עוד ועוד טטטה - מה עוד לא נתנו וניתן", ואני מדמיינת את אבא שלי, שאותו אני מכירה מצוין מהתמונה בגוון חום שתלויה מעל שולחן האוכל הקטן במטבח אצל אמא, צונח לתוך חווה שיש בה פרות, סוסים ותרנגולות, חווה שעובדים בה מלא־מלא סינים, ואולי היא בכלל בסין, למרות שלא היתה לנו מלחמה עם סין, נכון? וחושבת שאם הוא נפל שם, אז כל הסינים האלה שם בחווה יכולים לעזור לו לקום, ושהמלחמה הזאת כבר מזמן נגמרה, אז יכולים לשלוח אותו במטוס מסין או מהחווה הסינית שלהם חזרה אלינו, לקיבוץ, ושמישהו מהסינים שלהם ימשיך לעבוד במקומו שם בחווה והוא יוכל לחזור לעבוד בקיבוץ על הקטפת בגד"ש.

ואולי, פתאום יש לי רעיון ממש מבריק, הוא יצנח פה בדיוק מחר באמצע טקס המשואות ישר לאמצע המגן דוד של חווה'לה. זה יכול להיות משהו מיוחד.
ואולי בשנה הבאה אבא שלי יחזור, ואבא של מישהו אחר ייפול, אולי של מיכל, והיא תדליק עם אמא שלה את המשואה, ואני אוביל את קבוצת שקד בטור ובשורה... אל ארץ החימחושו, ארץ אבותינו.