בעובי היער, לא הרחק מקיבוץ מגידו, יתעורר לחיים ביום חמישי הנס התרבותי הכי מפעים שמתרחש פה בארץ; פסטיבל יערות מנשה (30.5-1.6). מוזיקה חיה תתנגן על ארבע במות והמשתתפים ייהנו ממנה גדושה של תרבות עצמאית. הגיטרות והתופים שולטים כמובן, אבל מתוך סוללות הרמקולים העצומות בוקעים לפעמים גם צלילי עוּד, צ'לו או בוזוקי. ובכלל, זו לא רק המוזיקה: אלפי צעירים מגיעים לכאן מכל קצות הארץ כדי להשתתף באירוע תרבותי־אמנותי־חברתי שאין דומה לו בגודל ובמגוון. אם תוותרו על תרדמת הסופ"ש ותמהרו אל חורשת האורנים שנשתלה על חורבותיו של הכפר לאג'ון, אולי עוד תספיקו לראות את הח"מ: היפי מזדקן עם שיער מקליש, מתנדנד כלולב מול הבלקן־ביט־בוקס ומהרהר בימות המשיח.

מה עניין ימות משיח לאירוע וודסטוק סטייל שמארגנים שמוצניקים צעירים מהעמק? ובכן, ישנן טענות עקשניות שלפיהן העולם הבא אינו מין דיסנילנד שבו זוכים לבלות מי שהתנהגו כראוי בגלגול הזה, אלא דווקא עולמנו - זה המוכר, רק במהדורה משודרגת ומתוקנת. תתארו לכם.

מוזיקה חיה על ארבע במות. מנה גדושה של תרבות עצמאית. צילום: יניב גולן

דמיינו חברה שמשקיעה את מיטב משאביה במפגש חברתי, באומנות ובחגיגות - במקום במטוסי קרב, בפצצות חכמות ובאמצעי שליטה אלקטרוניים על גורמים עוינים (עלא־פיכּרה: השנה יתארחו לראשונה נגנים מקלקיליה, משכם ומג'נין). אתה מביט בזאטוטים שמשחקים במתחם הילדים היפהפה שהוקם במרכז הפסטיבל, ומהרהר שאולי אחד או אחת מהם יהיו אלו שיצליחו להביא סוף־סוף שלום לארץ. כן, בפסטיבל מותר לחלום.

גם אם החלטתם לוותר על ההזמנה לעזוב הכל ולנסוע ליערות, עשו לעצמכם טובה ותציצו בתוכנייה המהממת (yearot.com). המוזיקה היא העיקר, נכון, אבל לצידה יש שפע פעילויות נוספות, ובהן מחול, תיאטרון, קרקס, מופעי חוצות, שירה, הרצאות וסדנאות.

קצת פוליטיקה של תרבות: חגיגות יום העצמאות וטקסי יום השואה יונקים היישר מפטמות השלטון, ולכן הם מוגנים וממומנים היטב. אבל אין שום דבר מובטח או מובן מאליו בקיומה של תרבות עצמאית, חופשית. מידברן בוטל השנה, והוא לא האירוע היחיד שזה גורלו. פסטיבל סאנביט - שבוטל גם הוא לפני שלוש שנים, בגלל לחציה של המשטרה - התכנס אל גרסה מדברית מצומצמת. יש עוד דוגמאות שמעידות על הבעיה.

 יש כאן הזדמנות. הרי אין יותר קיבוצי מאשר להתקבץ בטבע, ועוד בשולי עמק יזרעאל. צילום: יניב גולן

משיגעון למוסד

"יערות מנשה" הוא בבסיסו מה שקוראים באנגלית "לייבור אוף לאב". שיגעון של כמה חבר'ה מקיבוצי העמק ומרמות מנשה, שהפך עם השנים למוסד של ממש. בגלל זה הוא מגניב כל כך. עם זאת, יש בהחלט חשש שייפול בין הכיסאות. זה לא אירוע מסחרי וגם לא ממסדי. אומנם תומכים בפסטיבל לא מעט גופים ציבוריים (בראשם המועצה האזורית מגידו), אבל בשורה התחתונה - מדובר בהפקה כבדה ביותר הנשענת בעיקר על מכירת כרטיסים.

וכאן אנחנו מגיעים אליכם, חבריי המבוגרים. לטעמי, חשוב שתגיעו לפסטיבל. לנערים יש כידוע סקרנות ומשיכה למוקדי התרחשות. אלפים מהם פוקדים את "יערות" ועוברים שם חוויות טרנספורמטיביות; הם יודעים מה טוב, ולכן לא צריכים עידוד. אבל אנחנו, המקשישים, נוטים להשתבלל בתוך היום־יום המוכר. וזה קצת חבל, שהרי "החיים מתחילים היכן שמסתיים אזור הנוחות" (ניל דונלד וולש).

כמו שהקיבוץ הקטן והלוהט שלנו לא היה שלם כשהתגוררו בו רק צעירים הורמונליים בני פחות משלושים, ככה "יערות" חסר אם אין בו את כל קשת הגילים. אז האתגר הוא גם של המפיקים המקסימים - בלי שמות הפעם - שצריכים למצוא פתרונות אשר יקלו עלינו את השינה והרחצה, למשל. הרבה תלוי גם בזה שאנחנו נתוודע ליצירה העילאית הזאת ושניקח בה חלק, כי היא שלנו.

לעניות דעתי, הכנסייה הנוצרית היתה צריכה להוסיף סעיף לרשימה המוכרת של שבעת החטאים: חטא השעמום. השעמום גרוע מהגרגרנות, מהחמדנות ומהתאווה גם יחד. הבה נהיה כנים ונודה: אף שאנחנו סבורים שלהיות קיבוצניק זה הכי מעולה בעולם, ייתכן שמבחוץ אנחנו נתפסים כמשעממים במקצת. ובאמת, איזו תרומה מסעירה הרמנו ליחד הישראלי בשנים האחרונות (מלבד המיליציות של "השומר החדש", כמובן)?

לשמוע היום את המוזיקה של המחר. בואו להיסחף בנחיל האנושי. צילום: יניב גולן

הקיצר, יש כאן הזדמנות. הרי אין יותר קיבוצי מאשר להתקבץ בטבע, ועוד בשולי עמק יזרעאל, ערש ההתיישבות בארץ ישראל. אין יותר קיבוצי מאשר לשתף פעולה וליצור חברה טובה יותר. גם אם אתם לא בקטע נוסטלגי של לישון באוהל ולהתקלח במים קרים - יש במיקום החדש אפשרות ריאלית לגמרי לשכור צימר או לחלופין להתרסק אצל החברים בעפולה או באחד מיישובי האזור. בניגוד לאתר המקורי של הפסטיבל, שם הכניסה והיציאה ברכב היו סיוט מחריד, כעת אתם נמצאים במרחק כמה דקות נסיעה מצומת מגידו.

ולסיום, כל אדם בוגר ושפוי יצהיר שהוא מאמין באבולוציה. באופן מסתורי, כשהדברים מגיעים לדור הצעיר, אנחנו שוכחים כליל את משנתו של דרווין וסבורים שהם משום מה טובים פחות מקודמיהם, כלומר מאיתנו. זה הכי בולט במוזיקה: רובנו חשים באופן מוחלט שהשירים שנכתבו פעם טובים מאלה המחוברים כיום. אולי בגלל זה אנחנו רוצים לשמוע שוב ושוב את שלום חנוך ואת אהוד בנאי (האהובים, אכן). אבל בתכלס זה לא הגיוני. הרי ברור שיש כיום חבר'ה מוכשרים כמו גרוניך וכספי, אלא שאתם לא מכירים אותם. אז בואו לשמוע היום את המוזיקה של המחר. בואו להיסחף בנחיל האנושי; בואו כדי שאחר כך תוכלו לקטר בבית על ההמולה; בואו בקטע אנתרופולוגי. בואו.