היתה לי שפה משלי. המצאתי אותה בעצמי. היו לי גם שירים עם מילים משלי. עד היום אני זוכר כמה הברות. הייתי משוחח עם עצמי בגרמנית משלי, שרק אני הבנתי. יותר מכל רציתי ללכת רחוק, שיחפשו אותי.

לא ידעתי עד היכן אגיע ומתי אחזור, אבל צעדתי בהינף ידיים. צילום: אבי אוחיון, לע"מ

ואז, כשאחזור עם רדת הערב הביתה, אניף ידיים לעבר האנשים שדאגו לי כל כך. הם יעמדו בשולי הדרך, יריעו לקראתי, ואני אשיב להם בענווה: "שום דבר, הכל בסדר, הצלחתי לברוח מהשבי הגרמני. או האנגלי. או הערבי".

"נוח הוא גיבור!" היו קוראים לעברי, מניפים ידיים, מפנים לי דרך וצועדים בעקבותיי אל הגבעה, אל בריכת המים הגבוהה. ומשם הייתי משמיע להם את נאומיי על הבית הסוציאליסטי.

"הכרענו את הפשיזם!" הודעתי ללהקת העורבים שהתקבצה סביבי. נהגתי להתגנב בשעות הלילה לצריף הישן, שם היתה מכונת כתיבה של סבא אחד, זה שפרסם כל מיני דברים על לוח המודעות שבחדר האוכל.

במכונת הכתיבה הזאת הדפסתי כל הלילה הודעות משונות עד אור הבוקר, ואז פיזרתי אותן בכל מיני פינות בקיבוץ. פעם כתבתי, "נוח הגיבור חזר הביתה מהמלחמה בגרמנים ובאנגלים!" ופעם שמעתי איך שתי חברות מדברות ביניהן ושואלות, "מי זה נוח? יש לנו חייל כזה?"

תמיד רציתי להגיע לים. ביני לבין הים היו השדות שלנו, שבגבולם נמתחה גדר. במשך שעות ארוכות צפיתי מראש המגדל בפיסת התכלת הקטנה. שם הים. רחוק מאוד. ביום שקוף אפשר לראות מעבר לפס החולות הצהובים את כחול הים המתאחד עם תכלת השמים.

***

כבר בשעת בוקר ידעתי כי היום מצפה לי אחד מאותם החמסינים הטובים, שכאילו מתגנב אל בין ימי הגשם של החורף. חמסין שמלטף את הפנים וממלא את הנחיריים בריח בוקר שרוף, ריח הבא מהמדבר הרחוק.

שוב חמקתי מבית הספר. עוד לא חשבתי על הים, אבל לקחתי בגד ים. הלכתי לעבר סוכת כפות הדקלים שלי, אל עץ הפומלות ואל הפרדס, שם גנבתי את המנדרינות של רבינוביץ'. לא עצרתי שם.

המשכתי מערבה כשאני מלווה את צעדיי בדקלומים קצביים, והמילים כמו משמיעות את עצמן מבלי שאדע מה עומד פי להעלות מתוכו: "אל דאגה, חברים. אלך, אגיע ואחזור". לא ידעתי עד היכן אגיע ומתי אחזור, אבל צעדתי בהינף ידיים וברקיעת רגליים.

ראיתי טרקטור בא לקראתי, והתחבאתי בין עצי הפרדס, שלא יגלו ויעצרו אותי. "היי, היי, הנני חומה", קראתי בכל גרוני. "מאום לא יעצרני, כל עוד אני הנני". לפעמים הייתי מרקיד את רגליי לפנים ולאחור ומזגזג את צעדיי על פי קצב המילים העולות ממני.

"אסור לעצור, אין כלום מאחור, לא סוס ולא חמור". אחר כך ניסיתי חרוזים חדשים, "מה יש לפחד? אני לא רועד, אין קול ואין הד!" כשכבר הייתי קרוב לגבול השדות, עלה בראשי עוד חרוז חדש, "ומי עובר את הגדר, זה רק אני ולא אחר," והמשכתי, "לא סתם, אני הולך לים".

לכל חרוז חיברתי מנגינה שבעצם היתה אחת קבועה לכל החרוזים. עד היום אני יודע לפזם את המנגינה הזאת בראשי, אך איני מסוגל להשמיע אותה בקולי.

היה במנגינה זו משהו עולה ויורד המחליק מעל גבעות המדבר. ידעתי שנולדתי במדבר, שם אבותיי. וכאן, בקיבוץ הסוציאליסטי הזה, אני רק אורח. זאת טעות, יום יבוא ואחזור לשבט שלי, למדבר. והיו גם חרוזים שממש הצחיקו אותי: "לשם אלך, עד קצה עולם, אתה שמעת, מטומטם?"

ליד גדר התיל שבגבול השדות שלנו היה שער אדום. שער נעול. רק פעם אחת ראיתי אותו פתוח, ביום שבו מחלקת הפלמ"ח, ובראשה צבי אורבך, הניסה אל מעבר לגדר בצעקות, בקללות ובהנפת מקלות את הבדואים שעלו עם הגמלים על חלקת סלק הבהמות שלנו.

זאת היתה גדר ארוכה מאוד, ומעבר לה, כך האמנתי, השתרע המדבר. גמלים וחמורים התנהלו על פני הדרך הארוכה. ידעתי שזאת הדרך שבה עלו בני ישראל ממצרים. גבעות צהובות וביניהן, מוקפים בבוסתנים, שלושה בתים בודדים.

שם גרו שלושה אפנדים עם החמולות שלהם - הבית הלבן, הבית האדום והבית הירוק. ובין הבתים שכנה ביצת נרקיסי הבר. תמיד בימי חורף תרתי באפי אחר ריחם, כשעיניי מבחינות מרחוק רק בקושי בצהוב החלמוני שלהם.

כאן הגדר, כאן מתחילה ארץ אחרת, וכאן גם מתחילה הסכנה. פי חדל להריץ את חרוזיו. הסתכלתי בחשש אל הארץ האחרת, אל זאת שמעבר לגדר. "ומי עובר את הגדר, זה רק אני ולא אחר", פרץ החרוז מפי. "ואם לא עכשיו, אימתי", עודדתי את עצמי וניגשתי אל חוט התיל התחתון. אחזתי בו ומתחתי אותו כלפי מעלה, כדי לעבור תחתיו בזחילה.

"ילד, בוא הנה, לאן אתה הולך? לזרנוגה, לקובבה, לנבי רובין?"

רבינוביץ' עמד בגבול הפרדס, רגליו פשוקות, זרועו האחת מונחת על מותנו והשנייה פשוטה לעברי ומסמנת לי בתנועת כף יד, "בוא הנה, ילד. לאן אתה הולך? אני מכיר אותך, זה אתה שגונב לי מנדרינות מהפרדס".

הוא כבד וזקן, אמרתי לעצמי, ולא ישיג אותי. התחלתי להתרחק ממנו בדילוגים של ריצה מזלזלת ומלגלגת. "גם אם אני גונב לך", קראתי לעברו, "אתה לא תשיג אותי".

"ילד, בוא הנה, אל תברח. אני יודע איפה למצוא אותך. זהירות, תפוס מנדרינה!"

פניתי לעברו, והמנדרינה שעפה אליי כבר היתה ממש מעל ראשי. תפסתי אותה ביד אחת ונשארתי על מקומי.

"יופי של תפיסה, ביד אחת", שיבח רבינוביץ'. "הטיול שלך יכול להיות מסוכן. למה אתה לא בבית הספר?"

היה לו קול אחר, לא כמו של החברים שלנו. חיתוך ההברות שלו היה של איש הארץ הזאת. הוא מהוותיקים, אלה שיודעים גם ערבית. ידעתי שהיו שלוש עליות ותיקות. אבא שלי עלה רק ברביעית.

"אתה מהעלייה השנייה?" שאלתי.

"דור שני לעלייה הראשונה. אומנם אני שמן וגדול, אבל צבר, בדיוק כמוך. ואבא שלך?" הוא שאל.

"רביעית", השבתי.

"לא נורא. כולם מהקיבוץ שלך עברו אצלי. עקרו לי יבלית בפרדס, והתחרו עם בני הדודים הערבים מי יעקור מהר יותר. הם מיהרו כמו שדים, יהודים נגד ערבים, ואני רק הרווחתי מההתחרויות שלהם. הם עקרו את כל היבלית. אוהו, החלוצים האלה עם העור הלבן והמכנסיים בתוך הגרביים שמגיעים עד הברכיים. כן, כמו משוגעים, גם כשנגמר להם הכוח".

אני, שמי יחזקאל. תגלה לי את שמך?"

"נוח".

"יופי של שם, נוח. תן יד, נעשה הכרה. אתם קוראים לי רבינוביץ', אבל אני יחזקאל. תן יד, תן לחיצה! נוח, אין לך כוח! לא אכלת ארוחת בוקר? ואל תעבור את הגדר. הערבים יתפסו אותך, ימכרו אותך לעבד, ואבא יצטרך לקנות אותך מחדש.

"ולקיבוצניקים אין כסף, אז אולי הוא ישאיר אותך אצלם. קח עוד מנדרינה, ובוא ניסע בעגלה עם החמור. רוצה לנהוג? עלה וקח את המושכות. סע אל חלקת המנדרינות. אתה הרי יודע איפה היא, גנב קטן. אל תתבייש, גם אני פעם גנבתי אבטיחים, ממש מתחת לסוכת השומר".

***

חולצת החאקי של יחזקאל הדיפה ריח של זיעה חמוצה מעורבת בשמן אתרי. כפות ידיו יצאו משרוולים ארוכים, ומתחת בית השחי היו פסי מלח של זיעה שהתייבשה.

תפסתי במושכות והצלפתי בהם על גב החמור הקפריסאי הגדול. העגלה נסעה ברווחים הצרים שבין שורות הפרדס, והענפים חבטו בפניי. החמור נענע באוזניו, ונשאר אדיש לפקודותיי ולמושכות המהדקות את הרסן שבפיו. הוא מצא בעצמו נתיב שימנע ממנו את צליפת הענפים.

יחזקאל הניח לי לשבת בחזית העגלה כשהוא מאחורי גבי. כששוב הנפתי את המושכות על גב החמור הוא אמר, "תן לו, הוא יודע את הדרך. אל תהיה עקשן כמו חמור. מספיק לנו חמור אחד".

כובע המצחייה כיסה את ראשו של יחזקאל עד גבותיו, והעיניים תחתיהן היו כשני סדקים. כובע של דוֹד, קראנו למין כובע שכזה. כשהסירו ענפי העץ את הכובע מראשו של יחזקאל, נגלתה תחתיו קרחת מיוזעת. אפו נשרי, על מצחו קמטים גליים, ושפתיו כמו מצניעות חיוך ממזרי.

תערובת של נוקשות וטוב לב. אף שנראה לי זקן ממש, דור שני לעלייה ראשונה, היה בו משהו חדש, רענן ונמרץ. יחזקאל, הזקן החברמן, כך כבר החלטתי ביני לבין עצמי. בקולו שמעתי את חוכמת האיכר שחי על אדמתו, ואת השקט של העץ הצומח.

המשכתי להסתכל על החמור המפלס את דרכו בין שורות הפרדס, אך כל אותו זמן גם לא חדלתי להביט לאחור, אל יחזקאל שישב בעורפי וכאילו חיכה למוצא פי. "אתה חושב", שאלתי לבסוף, "שאבא יכול להשאיר את הבן שלו בשבי אצל הערבים, ולא לקנות אותו מחדש?"

"איזה מין שאלות יש לך?" נאנח יחזקאל. "טוב, נמשיך לעבוד. אתה תנהג בחמור, ואני אשים את הבוקסות על העגלה", ואז התמקדו בי עיניו והחיוך מפיו נעלם. "לא, אני חושב שלא. כל אבא היה הולך עד סוף העולם, או לפחות מציע להם להתחלף, להיות לעבד שלהם במקום הבן".

ירדתי מהעגלה וניסיתי, כמו יחזקאל, להניף את הבוקסות. "אתה, שב על העגלה, נוח. אתה עוד תקבל לי קילה. אני צריך להחזיר אותך שלם לאבא. יגידו שהיית עבד שלי ושלא שמרתי עליך. לפעמים אתה שובב, לפעמים עצוב ולפעמים גם קצת חולם, נכון? בוא נעבוד. העבודה עושה לנו פלאות".

אחר כך גזמנו. יחזקאל ניסר את הענפים היבשים. במבט מיומן הוא קבע את מקום חיתוך הענף והוליך את המסור בתנועת ידיים איטית אך בלתי מתפשרת. ענפי העץ נכנעו למסור, השמיעו נפצים ואנחות וצנחו בזה אחר זה לארץ.

ביקשתי ממנו לאחוז במסור.

"כשתגדל", השיב לי. "עכשיו נאסוף את הגזם ונכין בקרחת הפרדס מדורה".

המשכתי לגרור ענפי גזם יבשים אל מרכז קרחת הפרדס, למרחק שווה מכל העצים, וערמתי אותם עד לגובה מותניי.

"נעשה מדורה, אמר לי יחזקאל, "אבל נשאר לנו רק גפרור אחד. תצליח להדליק את האש בגפרור הראשון?"

"יש לך קצת נפט?"

"האינדיאנים ואנחנו לא משתמשים בנפט. אנחנו מצליחים בגפרור הראשון".

"אבל אני לא אינדיאני".

"אבל אני חושב שגם אתה יכול. אתה משלנו, לא?" גיחך.

"אז אולי תנסה אתה?" הצעתי.

"אתה משלנו, נוח. אתה תצליח, אני בטוח".

***

האש אחזה בענפים, והעשן הבהיר הסתלסל מעלה. לא נשבה כל רוח, וניחוח ענפי ההדרים הבוערים התמזג עם ריחו של החמסין והשיב אותי למדבר, אל המדורות שלי, אל לילות של מנגינת חליל רועים רחוקה. רועי צאן מתקבצים סביב האש ומניעים את ראשיהם לקצב הדֶבּקות.

האש מרקידה בחושך את צלליה על העבַּאיות שלהם. ריח עשן; גללים; עיניהם של התנים החוששים להתקרב אל המדורה נוצצות מרחוק. משהו בתוכי נע, חלחל מבטני אל רגליי, הניע אותן ועורר בי את דמותי הקדומה, את בן המדבר.

עם בוא הלילה הולמים לאיטם תופי הבארות, משמיעים ממעמקים את מקצב דופק העולם, פעימות לב המדבר. תרנגולות, כלבים וכבשים מקובצים בחצר מגודרת בזרדים מול אוהלים שחורים שיריעותיהם נטוו מצמר עִזים.

ובפתח האוהל ניצב ראש שבט אדיר ממדים. שבּריה על מותניו, עקָל וכַּאפִייה על ראשו, ובידו רובה כפול קנה. הוא צופה אל מישורי המדבר. הוא מגן על הנשים ועל הילדים. עצום ממדים הוא ורחום.

***

"לא אכלת, חבר ילד", עורר אותי יחזקאל. "קח בשר תרנגולת מהחצר שלנו. אשתי הכינה במיוחד בשבילך". מתוך קופסת פח צבעונית הוא הושיט לעברי רגל עוף.

"אני לא רעב".

"לא רוצה? לא צריך. אצלנו לא מכריחים. אבל אותי לימדו שאם אתה בריא - אתה רעב. אתה ילד שאולי חושב על כל מיני דברים, אבל אני יודע שאתה בריא. קח ענף דק וחד, דקור את כנף העוף ושים אותה מעל האש. חריכת הבשר רק תוסיף לך תיאבון".

ריח הצלי על האש השתלב בניחוח בעירת ענפי ההדר. נגסתי בכנף העוף בכל פי.

"תאר לעצמך מה היה קורה לו היית שופך נפט למדורה", אמר לי יחזקאל. "איזה טעם היה לעוף שלך? אתה יודע, נוח, עקבתי אחריך הבוקר. בעצם אני עוקב אחריך כבר די הרבה זמן. גם בסוכת כפות התמרים שלך שבפרדס הייתי.

"החלטתי שהיום אתפוס אותך, אוריד לך את המכנסיים ואצליף בך בגלל המנדרינות שאתה גונב. אבל כשראיתי אותך מתכוונן לעבור את הגדר, נבהלתי. אמרתי לעצמי, הזאטוט הזה עוד יגלגל עלינו אסון גדול. עצרתי אותך. וזהו, אי אפשר גם להציל וגם להצליף".

***

החשיכה כבר ירדה כשהחמור הקפריסאי השחור משך את העגלה על דרך העפר שעברה בין צריפי המחנה.

" נוח, אני מביא אותך עד לצריף של אבא, או שנגיד שלום כאן?"

"נגיד שלום כאן, יחזקאל". זו היתה הפעם הראשונה שנקבתי בשמו. מיד אחר כך שאלתי, "אני יכול לשוב ולעזור לך?"

"תמיד. אתה אורח מכובד. בעצם לא, אתה כבר לא אורח. אתה יותר, אתה ילד חבר". הוא הידק את אצבעותיו על כתפי ולחץ את ידי. הפעם השבתי לו בכוונה גדולה, בלחיצה ממושכת, וגם ידו המחוספסת והיבשה לא מיהרה להרפות מידי.

" רק שלא תברח עוד פעם אל הערבים, נוח. כי בפעם הבאה לא ארחם, פשוט אצליף".

"עוד שאלה אחת", משכתי את הפרידה. "ואם לא הייתי מצליח להדליק את האש בגפרור האחרון שהיה לך בקופסה?"

"אל תדאג, היתה לי בכיס השני עוד קופסה מלאה בגפרורים אחרונים".

"רבינוביץ' לא משלנו," אמר לי אבא בערב, אבל אני הפסקתי לגנוב ממנו מנדרינות.