מי ישאיר לי מכתב? ניגשת בלב דופק ל

"יש לך מכתב על המיטה", לוחשת לי עֹפרה. לי? מכתב? מי ישאיר לי מכתב? מכתב על המיטה? נכנסת לחדר השינה וניגשת בלב דופק למיטה שלי. בחדר ארבע מיטות ברזל באותו גודל, כל אחת מוצמדת לקיר אחר; שלי מוצמדת לקיר שמימין לדלת. אני מסיתה את כיסוי המיטה העשוי צמר גס בדוגמת משבצות של צהוב וחום. ברווח בין הכרית לסדין מוחבא לו פתק מקופל. דף תלוש ממחברת, כתוב בעיפרון בכתב יד.

בכל רגע יכול להיכנס אחד מילדי הקבוצה לחדר, ואני קוראת את המכתב במהירות: "טלי את הילדה הכי יפה. אני אוהב אותך. תסכימי להיות חברה שלי? דרור".

דרור? לדרור עיניים כהות עטופות בריסים ארוכים, עיניים עם רבע חיוך שמאותת: צרות בדרך. הוא גדול מאיתנו בשנתיים, מקבוצת צבר. "פושטק", קוראת לו דבוירה המטפלת, אחד כזה שיפלח את הממתק של יום שישי שנשאר בארון, כזה שיתפלח לסרט של המבוגרים בשלישי אפילו שאסור, כזה שאם הצרות לא מוצאות אותו אז הוא יוצא לחפש אותן. והוא אוהב אותי? הילדה עם המשקפיים העגולים הוורודים? הילדה שהמורה נתנה לה שלט בהופעת סוף השנה "אני תלמידה שקדנית", בעוד שאדווה קיבלה את "אני ילדה חברותית" ושלומית את "אני יפה"?
× × ×
"טלי, מצטערת שאני מתקשרת עכשיו", נשמעת מהססת אלונה, המזכירה שלי. בצדק. היא צריכה להצטער, כי בעוד כמה שעות נכנס החג, והשנה אני מארחת גם את הצד שלי וגם את הצד שלו. "כן, אלונה. קרה משהו?" הרי בית הספר סגור היום, אז מה כבר יכול להיות דחוף? לי דחוף סידור השולחן הגדול, בדיקה חוזרת שיש יין וכיסאות לכל האורחים ופירוק הרימונים לקערות.

אלונה מתפתלת מהצד השני של הקו. "אני מרגישה ממש לא נוח לספר לך את זה עכשיו, אבל אני לא מסוגלת לשמור בבטן". אנחה וגמגום. "הורי בית הספר מכינים עצומה. הם פתחו קבוצת ווטסאפ ומבקשים להחתים את כל ההורים. הם דורשים שיפטרו אותך או שתתפטרי בעצמך בגלל המצב הרעוע של הכיתות ושלא התקדם שום דבר במשך הקיץ, ושמסתובבים פה פועלים זרים בדיוק כשהילדים הקטנים חוזרים לבית ספר, ושזה לא בטיחותי ואפילו מסוכן. ככה הם כתבו".

האוזניים שלי נשרפות והלב מתאבן. מה נורא יותר? ההתאגדות של ההורים נגדי? הפומביות של המכתב? ההשפלה שאני יודעת על כך מאלונה, המזכירה שלי? כל הקיץ קרעתי את התחת על השיפוצים האלה, רצתי מהקבלן למועצה ובחזרה כדי שמשהו יזוז. ביטלתי את החופשה עם הילדים שלי כדי שישפצו את הכיתות הישנות, ובסוף הם כותבים עליי מכתב?! הם חותמים על עצומה נגדי?! "את יודעת שאני לא חושבת ככה", אלונה ממשיכה, "אבל... חשבתי שכדאי שתדעי".
× × ×
גולן נכנס לחדר. גם המיטה שלו פה. מעליה החלון, ומעבר לו שדות הכותנה. גם עליה מונח אותו כיסוי באותה צורה בדיוק. אני מקפלת מהר את המכתב ומסתירה מתחת לחולצה. "מה יש לך שם, טלטול?" הוא מחייך. "שום דבר", אני מאדימה. מה עושים עכשיו עם הדבר הזה ששורף לי ביד? זה סוד שחייבים להסתיר, סוד שחייבים לשתף מייד. אני יוצאת לקרוא לעֹפרה.

במסדרון, מחוץ לחדר, מסתודדות־מצחקקות עֹפרה, שלומית, לילך ואדווה, וגם גולן שם. יצא אחריי. ילדים קטנים, צוחקים משטויות. הם לא יודעים מה יש לי ביד. אהבה שורפת. מישהו שאוהב אותי. רק אותי. בחר בי כי אני הכי מיוחדת, הכי יפה, הכי אהובה והכי חכמה בכיתה. הוא יודע את זה, הוא רואה את זה, הוא הנסיך ואני הנסיכה, ושנינו נרכב ביחד על סוס מעבר לכיתה, מעבר לקיבוץ, מעבר לשדות הכותנה.

אני מושכת את עֹפרה איתי למקלחת של הבנות וסוגרת את הדלת. עד הקיץ היינו מתקלחים פה יחד, הבנים והבנות. השנה החליטו שנתקלח בנפרד, והעבירו את הבנים למקלחות בצד השני. אני מוציאה את המכתב ומשביעה את עֹפרה שהיא לא מספרת לאף אחד, ושתראה לי את האצבעות שהיא לא עושה בשקר מאחורי הגב.

דלת העץ הלבנה נפתחת, ושלומית נכנסת בחיוך. בדיוק עכשיו דחוף לה לשטוף ידיים. אני מחזיקה את המכתב מתחת לחולצה, שלא תראה, ומחייכת. יש לי סוד, סוד שהיא - שחושבת שהיא המלכה - לא יודעת אותו, ומכתב אהבה שלא היא קיבלה.

שלומית שוטפת ידיים לאט ושולחת חיוך גדול ומתגרה חזרה. יופי לה. עֹפרה מסתכלת על שלומית ואז עליי בשתיקה. עֹפרה היא החברה הכי טובה שלי. תמיד אנחנו יחד, ומי שלא מכיר אותנו בטוח שהיא אחותי הקטנה, כי היא נמוכה. גם אני נמוכה, אבל היא קטנה ממש. עֹפרה ואני בלתי נפרדות, אבל לה אין בעיה להיות חברה גם של שלומית, ולפעמים זה מעצבן ממש. אני לא מחכה ששלומית תסיים עם העניינים שלה, ומושכת את עֹפרה לשירותים, המקום היחיד שבו יש מפתח בדלת. גם זה חדש מהשנה.

אני מראה לעֹפרה את המכתב, מוכרחה לשתף אותה בנס שקרה, כזה שקיים רק בספרים שאני קוראת. עֹפרה מנסה לומר לי משהו, מגמגמת, אבל אי אפשר לשמוע, כי דרך החלון של השירותים, שפונה למרפסת האחורית, נשמעות צעקות "טלטול ופופי, מה אתן עושות שם יחד?" וצחקוקים. סתומים. ילדים קטנים, מה הם מבינים? אני קיבלתי מכתב אהבה. אהבה!
× × ×
אני שותקת. אלונה התחילה לעבוד כמזכירה לפני חודש וקצת, כמה שבועות לפני תחילת שנת הלימודים. היא אמהּ של ים, שעלתה השנה לכיתה א'. מזכירה שלי, וכבר רואה אותי מושפלת. איך אנהל אותה? אולי חבל שסיפרה לי. שיפטרו אותי, וזהו. מי צריך את החרא הזה בכלל? "אלונה", אני מגייסת את כל כוחות הנפש שאין לי ואת קול המנהלת השקולה, "תאמיני לי, עמדתי כבר במצבים האלה, אני לא מתרגשת בכלל. עוד סערה בכוס תה שתחלוף מעצמה".

למי אני משקרת? לי? לה? עוד כמה שעות אני צריכה להדביק חיוך שמח לפרצוף שלי ולשיר שירים לשנה חדשה וטובה. איך שנה שנפתחת ככה יכולה להיות טובה?
"יש משהו שאני יכולה לעשות?" מנסה אלונה. "שתהיה שנה טובה, אלונה. נתראה אחרי החג".
× × ×
אני יוצאת מהשירותים ומושכת את עֹפרה אחריי. במסדרון מסתודדת וצוחקת חבורה גדולה, ויש המולה גדולה של פרצופים וגיחוכים. נכנסת מהר לחדר. איפה אפשר להחביא את המכתב? ליד כל מיטה עומדת ארונית בצבע בז', ללא תמונה, ללא בובה או חפץ שמעיד שהיא שלך. את הארונית כל אחד יכול לפתוח. איפה אסתיר את המכתב?

החבורה נכנסת אחרינו לחדר, מקיפה אותנו. "מה, טלטול? קיבלת מכתב? אולי מכתב אהבה?" צוחקת שלומית ומדגישה את האהבה. איך היא יודעת? מי כבר סיפר לה? אולי ראתה? גולן צועק, "הנה דרור בא". זה מוזר. ילדים לא מורשים להיכנס כך לבית שלא שלהם.

הלב שלי שורף, דופק. מעיזה לשנייה לשלוח מבט ולחפש את העיניים המחייכות צרות. דרור בא. הוא יציל אותי, הוא יקרא לי עכשיו. אולי ייתן לי יד. אני רוצה להראות להם, לכולם. דרור נכנס, בעיניים צוחקות, בפה צוחק. וכולם צוחקים איתו. עֹפרה משפילה מבטה. הם יוצאים יחד בחבורה. מחוץ לחדר אני ממשיכה לשמוע אותם, "טלי קיבלה מכתב אהבה".

עֹפרה מגמגמת, "הם אמרו לו לכתוב. הוא כתב, והם אמרו לו מה. אני לא... לא רציתי... זה שלומית, היא אמרה".
× × ×
הדמעות מטפסות לי לגרון, ואני מכריחה אותן להישאר שם. הם לא יראו אותי בוכה. לפחות בזה אצליח לנצח אותם. סלון ביתי מוצף בפרחים לבנים לקראת החג. הדמעות מתעקשות, ואני נלחמת וחונקת אותן.

הנייד מצלצל. שוב אלונה. לא יודעת כמה כוחות עוד יהיו לי להמשיך בהצגה. "אני ממש מצטערת, ואני לא מתקשרת יותר עד סוף החג, מבטיחה. רק רציתי לומר לך שלא יכולתי לשתוק, למרות מה שאמרת. כתבתי בווטסאפ שאני לא מוכנה להיות שותפה לעצומה הזאת; שהייתי בבית הספר בקיץ וראיתי אותך בכל העבודה הקשה, ושגם אם יש טענות - זו לא הדרך, ואין לזה שום צורה. ודבר אחרון לפני שאני סוגרת את הטלפון ואומרת לך שנה טובה, אני באמת מעריכה אותך מאוד, ואני כאן בשבילך ומבטיחה להיות לצידך; לא רק כמזכירה, גם כחברה. זהו. סתמתי. שתהיה לנו באמת שנה טובה ומתוקה".