מה עושה סטודנט קיבוצניק שבא לסופ"ש אצל ההורים בצפון ורוצה קצת חום ואהבה? כמו רבים מהצעירים בימינו, הוא נכנס לאחת מהאפליקציות שנועדו להיכרויות, מפעיל את שירות המיקום, ומקווה למצוא משהו קרוב - חפוז או רציני. במרחק עשרים קילומטר ("מרחק נגיעה", במונחים של הצפון) הוא קולט אופציה מעניינת. השיחה קולחת והעניינים מתלהטים. עכשיו רק נשאר לקבוע דייט, אם אפשר לקרוא לזה כך, ולגלות לאן כל זה הולך. אבל רגע לפני הפגישה הלילית משהו משתבש, והצעיר הנלהב מגלה שהקליק של אותו לילה בשיחה הווירטואלית הולך להוביל אותו למסע בלתי אפשרי בעקבות האהבה, והכל בגלל דבר אחד נורא שהציבה בפניו המציאות שלנו: הגדר.

יואל רוזנקיאר (מימין) ומוראד חסן. "מה זה להיות גיי לבנוני ועוד עם בחור ישראלי? זה אומר סכנת חיים וסכנת נידוי" | צילום: נמרוד דנישמן

"הגדר ألسياج"  הוא גם שמה של ההצגה שבמרכזה הרומן הלא שגרתי הזה. הוא - בועז מקיבוץ בגליל, ומהצד השני של הגדר - ג'ורג' מהכפר ירון. לכאורה, שני בחורים שאוהבים גברים ורוצים כיף, או אולי מעבר לכך, אבל בתכלס - בלי לרצות בכך - הם בעצם אויבים. "כל הרעיון להצגה החל משיחה שהיתה לי עם בחור לבנוני בגריינדר (אפליקציית היכרויות להומואים, נ"ש), כשהייתי אצל חברה שגרה בצפון", חושף נמרוד דנישמן, יוצר ובמאי ההצגה "הגדר", שהוצגה בחודשים האחרונים במרכז הגאה שבתל אביב.

"בעודנו מדברים, בדיוק היתה הפסקת חשמל בלבנון, והוא אמר לי שטוענים שם שזו מתקפת סייבר של ישראל", הוא מספר וצולל היישר מעומק החרמנות של אותו הרגע לעומק הסכסוך שבין העמים. "שאלתי אותו מה קורה אצלו, ואיך זה מרגיש, והוא מצידו גם התעניין מה קורה אצלנו. וככה, כמה דקות אחרי שאנחנו מדברים על זה שהוא לבנוני ושאני ישראלי, זה מייד התערבב ברצון לדעת מי הוא. מתי הוא יצא מהארון? האם יש לו חבר? וגם הוא לא חסך ממני שאלות: האם יודעים עליי במשפחה? ואיך תל אביב?

"פתאום הגניב אותי שהאפליקציה הזאת, הגריינדר, יכולה להיות גשר", הוא מוסיף בהתלהבות. "זה מטורף שבתוך שנייה יש לי על מה לדבר עם האדם שמעבר לגדר, זה שאמור להיות האויב שלי, רק בגלל העובדה ששנינו הומואים".

דנישמן לקח את השיחה הזאת, ומשם הפליג בדמיונו לשיחות נוספות עם אותו ג'ורג' מדרום לבנון, שאותו משחק מוראד חסן. את הפינג־פונג הווירטואלי שבין ג'ורג' לבועז, שאותו משחק יואל רוזנקיאר (32), בן יחיעם, הוא פיתח ועיבד. התוצאה: הפקה אינטימית ומינימליסטית החושפת בעדינות מותחת את 15 השיחות שבין השניים, שהגבול חוצה את ליבם ואת אהבתם. על המסך מוקרנים קטעים מאותן שיחות צ'ט באפליקציה. ברקע קולות אלקטרוניים מתכתיים וצלילי גיטרה חשמלית, רמז לאי־הנוחות של הגיבורים בעל כורחם היודעים שנקלעו למשימה בלתי אפשרית. הצופה נמצא במרחק נגיעה מהשחקנים שעל הבמה, ממש כמו המרחק שלהם זה מזה. האמת היא שדווקא כשיושבים קרוב כל כך, זה רק מעצים את הכאב ואת הריחוק המעשי המונע מהבחורים להתאחד.

איך החלטת להפוך את השיחה ההיא להצגה שעוסקת ביחסים וירטואליים?

דנישמן: "אם נצא לרגע מתוך הדבר הזה שקרה לי עם הבחור הלבנוני, שהיה הבסיס לכתיבה, חלק ניכר מהרבה מערכות יחסים שקורות בימינו - אפילו של שני אנשים שגרים באותו בית - מתקיים בוואטספ או בהודעות. אותי עניין לראות איך מערכת יחסים כזאת מתפתחת. פרט לזה, התנסיתי בעצמי בעבר במערכת יחסים בשלט רחוק עם בחור מחו"ל, כך שהקשר בינינו היה מבוסס ברובו על הוואטספ ועל התכתבות".

בתור צופה מהדהדת בך התהייה אם זה אמיתי או לא. איפה רצית לשים את הקו?

"התבססנו על טקסט שנכתב כהודעות בין השניים, משהו מכני לכאורה. ועם זאת, רצינו לייצר על הבמה משהו שהוא אנושי. שמנו את בועז ואת ג'ורג' בתוך חדר, מה שמפריד ביניהם זה קו, והוספנו לאווירה גם מאפיינים מהעולם הדוקומנטרי. ומנגד, הגם שהעברית היא השפה של אחת הדמויות, והיא השפה שבה מוצג המחזה, זה בולט מאוד שזו לא השפה שהמחזה אמור היה להיות כתוב בה (כי במקור השיחה התנהלה באנגלית). בחרנו ללכת עם זה, ולאורך כל ההצגה שמרנו על טשטוש הקו שבין האמיתי ללא־אמיתי באמצעים אומנותיים".

לא ליפול לקלישאות

אם תשאלו את יואל רוזנקיאר (אחיו של הבמאי יונה רוזנקיאר, שזכה עימו בשנה שעברה בפרס בפסטיבל הקולנוע בירושלים על תפקידם ב"הצלילה"), דווקא העובדה שהדמות של הישראלי בהצגה היא של קיבוצניק, עוזרת לשבור כל מיני מיתוסים עתיקים. "אני נופל הרבה פעמים לקלישאה של קיבוצניק - אותו גבר מחוספס וקצת קר. חלק גדול מאוד מציר החיים שלי התנהל באותה הרוח, ולפי איך שלימדו אותי - ללכת לעבוד בבננות, ללכת ליחידה מובחרת ולהיות הכי זיין שאפשר. פתאום, דרך התיאטרון, נוצרה עבורי אפשרות להיות משהו אחר", הוא מתאר.

ואיך זה לשחק גיי?

רוזנקיאר: "אני לא יודע מה זה לשחק גיי. מבחינתי שיחקתי בן אדם. במחזה הזה אני מפנטז על גבר, בדיוק כמו שבחיים אני מפנטז על אישה. אני מדבר עם ג'ורג' כמו שאני מדבר עם נשים. אולי הייתי צריך להוריד טיפה מהמאצ'ואיזם שעדיין הולך איתי, כי אפשר להוציא את הקיבוצניק מהקיבוץ אבל הפוך זה הרבה יותר קשה".

מה חיבר אותך דווקא ל"הגדר"?

"הסיבה שאני אוהב את ההצגה הזאת במיוחד, היא שמתאפשר לי להיפגש עם צדדים אחרים בי, צדדים שביום־יום אני נותן להם פחות מקום. ההצגה הזאת גם מאפשרת לאנשים להתבונן מעבר לקלישאות ולסטריאוטיפים. אומרים 'הקיבוצניק', אבל הקיבוצניק במקרה הזה הוא גם גיי, וגם מנסה להשכיב, וגם רגיש, וגם מורכב. והלבנוני - הוא גם חתיך, וגם סקרן, וגם חומל וגם לא שיפוטי. פתאום יש מפגש של כל מיני דברים בתוך ההצגה. התחושה שיוצאת היא שאף על פי שאנחנו אוהבים להכניס דברים לתבניות, צריך לצאת מהקופסה של עצמנו. האמת היא כמובן שהמציאות מורכבת הרבה יותר מזה".

""במציאות של היום, הצגה כזאת היא אקט חתרני, כמעט לא מובן מאליו" | צילום: נמרוד דנישמן

למתח הרגשי המתעצם בין הגיבורים, הישראלי והלבנוני, מתווסף במהלך ההצגה גם הפער הלאומי. כי זה אומנם טוב ויפה לרצות לאהוב מישהו שבמקרה הוא לבנוני, אבל מה לעשות שאצלם חופרים מנהרות לכבוש את הגליל, ואצלנו כל מה שמעבר לגבול בצפון הוא בחזקת חשוד כחיזבאללה? "מה זה להיות גיי לבנוני ועוד עם בחור ישראלי?" תוהה מוראד חסן (ג'ורג'). "זה אומר סכנת חיים וסכנת נידוי. ועם זאת, ג'ורג' בכל זאת עושה את זה, וכנראה שלא בפעם הראשונה. זה מה שקורה כשנמשכים, כשנתלים זה בזה".

להפשיט את המסכים

יש במחזה קונטרסטים וקונפליקטים לרוב, והצופה נכנס ויוצא מהם. דנישמן וחבריו להפקה בחרו להעמיד מופע ללא אביזרים, ולהשאיר על הבמה רק שני אנשים שמנהלים שיחה. "הפשטנו אותם מכל המסכים והמסכות, ורצינו לייצר את המתח ביניהם באלמנטים המעטים שיש לנו", הסביר איתי לאור, המוזיקאי של ההצגה. "חיפשתי מוזיקה שתבטא את עירוב העולמות. החלטתי שזו תהיה מוזיקה פשוטה יחסית: גיטרה חשמלית שמביאה משהו שהוא לפעמים חם ולפעמים קר, תוך כדי ביטוי לעולם הווירטואלי, עם סאונדים מלאכותיים יותר. Ne me quitte pas - שיר האהבה והגעגוע הקאנוני - נבחר להיות היחיד שיושר על הבמה. לתוכו הכנסנו את שלוש השפות: שפת המקור, צרפתית; עברית; ערבית. המטרה היתה למצוא עוד גשרים בין התרבות גם בעולם של האודיו".

ההצגה אומנם אינטימית בדיאלוגים ובהעמדה, אבל עם מסר ברמה הלאומית והכלל־אנושית.

שירן לוי, מעצבת ההצגה: "תמיד נשאלת השאלה מה יקרה אם נעבור אולם, אם נעבור במה, או אפילו אם נעבור מדינה. אני חושבת שהאינטימיות נחוצה במקרה הזה. אם נעלה את זה על במה ענקית בלונדון, אני לא יודעת אם זה יעבור באותה צורה. בחרנו לעשות את ההצגה הזאת בלואו־טק. הדבר בא לידי ביטוי גם בזה שעיצבתי תלבושות יום־יומיות. אני חושבת שזה חשוב כדי שאנשים יוכלו להזדהות, לפתוח את הלב ולהגיד: אני הרגשתי את זה, גם אם אני לא הומו, גם אם מעולם לא התאהבתי בערבי. אם נעשה הפקה גרנדיוזית וניקח את זה לבמה ממש גדולה - זה יפספס את האמירה. זה אולי יגיע ליותר אנשים, אבל עלול לגעת בפחות מהם".

"הגבול הוא מקום של מפגש. דווקא בנקודה שיש גבול, יש מפגש בין תרבויות שונות, בין אנשים שונים" | צילום: נמרוד דנישמן

ולמרות המסר המפייס, ואף על פי שכל מה שהצופה רוצה זה שבועז וג'ורג' יצליחו לממש איכשהו את הרומן הסלולרי, לא נראה שיש כיום איזה גוף מערכתי שישמח לחבק הפקה כזאת ושיתגאה בה. "במציאות של היום, הצגה כזאת היא אקט חתרני, כמעט לא מובן מאליו", אומרת בצער לוי. "יכול להיות שההצגה הזאת לא תצליח לדבר לקהל מחוץ לתל אביב. המפגש, ומה שנוצר בהצגה עם הקהל, הוא מבחינתי חזק יותר".

דנישמן: "אני מרגיש שהמפגש זה בדיוק העניין. בעיניי, הגבול הוא מקום של מפגש. דווקא בנקודה שיש גבול, יש מפגש בין תרבויות שונות, בין אנשים שונים".

ההצגה הבאה של "הגדר" תתקיים בבית מזי"א בירושלים ב־13 במרץ.