לאחרונה החליטה הציירת הללי סהר-שדה להציב דוכן מציוריה במדרחוב של נחלת בנימין. מאז ניתן לראות שם אותה ואת יצירותיה רוויות הצבע והרגש בימי שלישי ושישי בשבוע.

"ילדות טראומטית". סהר-שדה במדרחוב לצד ציוריה, צילום: פרטי

העוברים והשבים שמתעכבים ליד הדוכן של סהר-שדה יכולים להתרשם לצד ציורי הטבע שהיא מטיחה על הבד, גם מיצירות שבהן מונצחים ילדות וילדים, לעתים לצד הורה מגונן או בעל חיים.

הם לא יודעים ששמה המקורי של הללי סהר-שדה הוא דינה פליישמן, וששינוי השם נעשה אולי כניסיון למחוק את הזהות של הילדה מהקיבוץ שחיה כבר שנים בגבעתיים.

העוברים והשבים לא יודעים שהדמויות המצוירות לקוחות מהעבר הרחוק של סהר-שדה בקיבוץ אפיקים, ושהן מייצגות כמיהה לחיבוק ולחום הורי שלא היו זמינים בשנים של הלינה המשותפת.

סהר-שדה היא אם לשתי בנות, האחת מתגוררת ביפו והשנייה בקיבוץ גבעת חיים איחוד. יש לה שתי נכדות. "היתה לי ילדות טראומטית בבית התינוקות ואחר כך בבית הילדים באפיקים", סיפרה על הקשר שבין הציורים לבין הילדות הקיבוצית.

"זה לא נורמאלי להגיע מבית היולדות ומיד להימסר לבית תינוקות עם מאפיינים של בית יתומים. אני זוכרת דברים שלא יתוארו. שוכבת במיטה, מכסה ראש, עוצרת נשימה, וכל זה בגלל שאני שומעת איש נכנס לגן. זה היה יכול להיות שומר לילה או אב של אחד הילדים, אבל אני חשבתי שזה מישהו שבא לפגוע בנו.

"אני לא זוכרת הרבה מהגיל הצעיר ממש, אבל סיפרו לי שכבר בגיל שנתיים וחצי ברחתי לבית ההורים כדי לישון שם. כשדבר לא עזר אמא שלי באה לישון ליד המיטה שלי בבית הילדים במשך חודש וחצי.

"הפחדים והחרדות נמשכו גם בגיל ההתבגרות. אני לא זוכרת הצקות מצד הילדים או ממבוגרים, אלא פחדים וגעגועים להורים. לא כל בני גילי חשו כך, היו שאהבו את הלינה המשותפת, אבל תמיד הייתי ונשארתי חרדתית".

מציוריה של סהר-שדה

מגיל צעיר אמרו על דינה, שהפכה להללי, שהיא הציירת של הכיתה. היא עצמה לא קיבלה את זה. אביה ז"ל למד אמנות באקדמיה באוסטריה וצייר עד שבשלב מסוים הפסיק לגמרי. הוא התייחס לציורים של הבת כאל דבר יומרני ומיותר, וזלזל בדברים שהראתה לו עד שגם היא חדלה מלצייר.

רק בגיל מבוגר יחסית חזרה לתחביב שלה על אפו ועל חמתו של האב. היא למדה אמנות במשך שנתיים במכללת אורנים אצל אריה נבון ומיכאל גרוס, אבל לטענתה לא ממש השקיעה.

גם בלונדון, שם עבדה כאופר של זוג מהקיבוץ שיצא לטובת לימודים גבוהים של הבעל, לקחה קורסים של ציור. גם היום היא מכנה עצמה אוטו-דידקטית.

"למען האמת ציירתי, אבל בעיקר יצרתי עבודות מקרמיקה. עד לפנסיה עבדתי במשרד הביטחון, כיועצת לחיילים משוחררים, ומאז אני עוסקת באמנות ומלמדת באופן פרטי ציור".

כיצד העבר שלך מהקיבוץ, שבו לא נותר לך איש, בא לידי ביטוי בציורים?

"אין לי נושאים מובהקים שעולים בציורים. אני יוצרת כתמים על הבד ומהם נוצרים דימויים. אני מניחה שבעל כורחי ישנם כאלו המבטאים בדידות, כמיהה להורות, רצון לחבר את הילדים המצוירים לאמא או לאבא ולבעל חיים. מה שלא היה לנו באפיקים. נופי הקיבוץ עצמו לא מופיעים בציורים. אני גם לא מבקרת בו יותר כי אין את מי.

"אני חושבת שנתקעתי אי שם כילדה בודדה בקיבוץ, ומכאן שכמעט תמיד אני מציירת ילדים, לפעמים בודדים, וקרבה אל הורה. בבדידותי גידלתי כלבים וחתולים, ואולי בגלל זה מופיעים גם בעלי חיים. אני לא מכוונת לזה. הם מופיעים ואז אני מגדירה אותם".

ואת מצליחה למכור ציורים בדוכן שלך?

"זו רק ההתחלה ואני עדיין לא מוכרת הרבה. לפחות אנשים עוברים ורואים את העבודות שלי וגם שואלים שאלות. אני אוהבת את הרחוב ואת הדוכנים שסובבים אותי".