יפתח צורן, בן וחבר קיבוץ חולתה, כונה בפי רבים "מלח הארץ": מנהיג טבעי מילדות, מחוזר בידי הנשים, מייסד קיבוץ נערן, איש משפחה חם, מחנך ומזכיר קיבוץ, אוהב ספורט ופעיל בהנהלת הפועל גליל עליון בכדורסל.

"סימל תקווה". צורן, צילום: מתוך הסרט

אבל בדיעבד התברר כי צורן סבל מהפרעה אישיותית נרקסיסטית, שהובילה אותו למעול בכספי הקופה הקטנה של מפעל הנעליים הקיבוצי בשנת 2000 – צעד שהביא להתדרדרות במצבו ולבסוף להתאבדותו.

בחודש ינואר 2007, כשהוא כבר גרוש מרעייתו ומתגורר בכרמיאל בנפרד ממשפחתו שנותרה לחיות ביישוב קטן בגליל המערבי אחרי עזיבתה את חולתה, שתה צורן חומצה שכילתה את גופו המיוסר ולבסוף הביאה אחרי ימים אחדים למותו.

היוצרת מולי לנדסמן אומצה כילדת חוץ בידי משפחת צורן בין השנים 1984 ל-1993. היא תיעדה בסרט "המזכיר", שישודר הערב (רביעי) בשעה 21:00 ביס דוקו, את הדרמה שהתחוללה בקיבוץ ובמשפחה לאחר גילוי המעילה.

באמצעות קטעי וידאו ישנים הביאה לנדסמן, יחד עם בן זוגה צליל שהיה שותף לעריכת הסרט, את עוללות חייו של צורן ואת זיכרונות בני כיתתו וחבריו לדרך.

את הסיפור המרגש עד דמעות על האב שסרח, ועל המחילה שלא ניתנה לו עד לכתו מהעולם, מביאות באופן מרטיט ואמיץ שתי בנותיו הבוגרות גילי ונועה, בעוד הבן הצעיר יותר חן מתקשה להעלות זיכרונות ורגשות. האם והאישה העדיפה להישאר בצל על אף שברכה על יצירת הדרמה בת 70 הדקות.

המעילה המדוברת התרחשה כשצורן עבד בהנהלת החשבונות של המפעל, והיה ממונה על הקופה הקטנה. בשלב מסוים מנהלת החשבונות הבחינה שהקופה אינה מאוזנת, ונעלמים ממנה סכומים של עשרות אלפי שקלים במצטבר.

היות וידעה כי רק לה וליפתח גישה לקופה עימתה אותו עם הנתונים. בתחילה הכחיש, אבל לאחר מכן נשבר והודה במעילה של כ-40 אלף שקלים. הוא הורחק מהעבודה, החל לכסח דשא בענף הנוי, אבל בקיבוץ התייחסו אליו כמצורע.
אסיפת חברים שהתכנסה בעקבות גילוי המעילה פסקה כי אם צורן יעזוב את הקיבוץ לא תוגש תלונה במשטרה, וכך היה.

המשפחה, למעט אחת מהבנות שבחרה להישאר בקיבוץ, עזבה בתחילה לחצור הגלילית ולאחר מכן ליישוב קטן בגליל. הנישואים של צורן לא צלחו את משבר האמון ואת תחושת הבגידה שהמיט על הקיבוץ והמשפחה, והוא עזב בשלישית לכרמיאל.

"לא מחאו כפיים, מחו דמעות". לנדסמן, צילום: פרטי

בסרט האמיץ והמרגש באים איתו חשבון בני משפחתו וחבריו, וגם חברי קיבוץ שהיו בעמדות ניהול באותן שנים. המחילה, כך מתברר, לא הושגה במלואה עד היום יותר מעשר שנים לאחר ההתאבדות. גם הקיבוץ עצמו לא ממש יוצא טוב מהפרשה הקשה.

מולי לנדסמן, מדוע קראת לסרט "המזכיר" בעוד שהמעילה היתה שנים לאחר שסיים את תפקידו?

"כי זה שם ותפקיד שמסמל משהו בעיניי. אולי אידיאולוגיה, רמה ערכית וחברתית, נבחר ציבור. יפתח היה מזכיר צעיר לאחר שנים רבות שבהן מילאו את התפקיד ותיקי קיבוץ. הוא סימל תקווה. כמו שהעלייה היתה מטאורית, כך הנפילה היתה עוצמתית. תוך כדי עשיית הסרט, עליו עבדתי בשנת 2016 ובשנה שלאחר מכן, התברר לי שכמעט ואין קיבוץ שבו לא היתה מעילה".

היותך בת מאומצת של המשפחה שהגיעה מבחירה לקיבוץ מהרצליה סייעה לך לקבל חשיפה כזו כמו שנראית בסרט?

"בהחלט. אני מכירה את הנפשות הפועלות והיתה השפעה לכך שאני קרובה מאוד לבנות גילי ונועה, שהן הגיבורות של הסרט. היה להן רצון לחשוף, לפתוח, להסביר מה ואיך קרה. הן ואחרים שברו את קשר השתיקה".

היו חברי חולתה שהתנגדו להתראיין לסרט או לכך שייעשה בחצר הקיבוץ?

"היו כאלו שפניתי אליהם ולא רצו לשתף פעולה. היה להם קשה מדי. אבל אף אחד לא התנגד לכך שאצלם בקיבוץ. היו שש הקרנות, כולל הבכורה בסינמטק של ראש פינה. בשתי הקרנות היה רוב גדול של חברי חולתה, ואני זוכרת שבסוף ההקרנה השתררה שתיקה כבדה ורבים מיררו בבכי.

"רציתי לדבר על הסרט ולא יכולתי. לא היה מה להוסיף. לא מחאו כפיים אלא מחו דמעות. אני חושבת שכל אחד יכול להזדהות תוך כדי צפייה עם דמות כלשהי שמדברת בסרט. יהיו כאלה שיזדהו עם הבנות, אחרים עם המזכיר לשעבר או עם מנהלת החשבונות, או עם אמו של יפתח צורן. זו השתקפות של תקופה, של הפרטה ומשבר. יש מקום לחשבון נפש של כולם".

בסוף הסרט מוצאים ילדיו של יפתח את מכתב הפרידה שהשאיר למשפחה טרם ההתאבדות והאשפוז בבית החולים.

"נכון. לאחר שהוא מציין כל אחד מבני המשפחה האינטימית והרחבה בשמו הוא כותב: 'האשמה, המחלה, הייאוש הכניעו אותי. אין מוצא, סליחה'. בחרתי לתת את המכתב הזה למלחין ולזמר דניאל סלומון, והסרט מסתיים עם מילים מולחנות ממנו. לדעתי יש כאן בקשת מחילה וסליחה למרות שהבנות של יפתח מתקשות לקבל אותה ככזו".