לא רציתי להגיד כלום כשהילדה הזמינה לעצמה ארוחת צהריים בשעה תשע וחצי בבוקר. שתקתי, אבל בתוכי התחוללה סערה רבתי, שנבעה הן משמרנות גנטית והן מחינוך רב־שנים הגורס שארוחת צהריים אוכלים בצהריים, כי אחרת הכל מתערבב והעולם כפי שאנו מכירים אותו יחדל מלהתקיים - ואז מה מבדיל אותנו מהחיות בעצם?

יש אצלנו הכל. יו | צילום: ענוג קשר

לא אמרתי כלום, כי לא רציתי להצטייר בעיני הילדה כקשיש מקובע, וסמכתי בכל ליבי על שיראל, המלצרית המקסימה של מסעדת "יו" בקרית גת, שתסביר לילדה את עובדות החיים, כמו זמני הארוחות המסודרים (משהו שאני, כפי הנראה, נכשלתי בו לחלוטין).

אבל שיראל, בוגדת שכמותה, יהודה איש קריות (או לפחות קרית גת) בדמות מלצרית, אפילו לא הנידה עפעף. היא זרמה, למגינת ליבי, עם הילדה ושאלה אותה, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם, איזה רוטב היא רוצה על הפסטה שלה.

בשלב הזה לא יכולתי יותר והערתי לשיראל ברמיזא דה ריתחא שבטח בשעה כזו הפסטות עדיין לא מוכנות, לא כל שכן הרטבים. אבל יהודה, סליחה, שיראל, ענתה בלי להבין את הרמז שהכל מוכן דווקא וכי ההזמנה של הילדה תגיע אפילו לפני השקשוקה שלי.

"אז מה, ארוחת בוקר אוכלים אצלכם בערב?", שאלתי את שיראל, ולתדהמתי שמעתי בגוון קולי בדיוק את הטון הציני של סבא שלי, שלפני 40 שנה העיר לי שבזמנו לבחורים לא היה שיער ארוך והיום (זאת אומרת אז...) אי אפשר לדעת מי הוא מי.

אני זוכר בדיוק מה חשבתי אז על סבא שלי. ופתאום הבנתי שהפכתי להיות הוא.

שיראל לא התרגשה ממני או מסבא שלי. "יש אצלנו ארוחות בוקר כל היום", היא אמרה בשמחה. "יש אצלנו הכל כל היום".

אני שותף

"יו" (או YOU, אם להיצמד לשפת המותג) היתה פעם מסעדה בשם "פסטה ברי", עד שהגיעה לבניין החדש ברחוב היוצר והפכה לאותה גברת בשינוי אדרת או משהו כזה.

בכלל, אזור רחוב היוצר וסביבתו הופך למעצמת אוכל קטנה ובינלאומית. ממול ל"יו" יש את "בוכרי אקספרס", לא רחוק משם המכסיקני, וגם "שניצל טעמים" ומסעדת "טעם העמק" ששוכנת שם מאחור בתחנת הדלק.

ב"יו" לא ממש השקיעו בשם עם הרבה אותיות אבל כן השקיעו רבות בספות, פינות ישיבה, חיפוי קירות, תפריטים מהודרים וכלי האוכל. הם השקיעו בזרקורים ובעזרים הטקטיים (מסלול רקורטן משובח דווקא אין), אבל כל אלה לא היו שווים מאומה אם לא היה במטבח את ירין.

השקיעו. יו | צילום: ענוג קשר

כי ירין הכין לילדה את מנת הפטוצ'יני שהיא טוענת שהיא אחת הטובות שאכלה מימיה. אני לא יודע לגבי ימיה, אבל די בטוח שכן בשעה רבע לעשר בבוקר, כי ירין בישל את הפטוצ'יני בדיוק כפי שהיא אוהבת - לא קשה ולא רך מדי, עם רוטב אלי אוליו של שום ושמן זית שבתוכו מקפצים עגבניות שרי מוארכות וזיתי קלמטה.

למנה התווספה צלוחית של גבינת פרמז'ן ששיראל הביאה לבקשתה של הילדה, ללא תוספת תשלום, בניגוד לכל מיני מוסדות אוכל שמכבדים את עצמם ופחות את הלקוח.

שיראל הביאה, גם מבלי שהתבקשה, שתי צלחות על מנת לאפשר את תוכנית החלוקה, אבל אני בדיוק כמו ערביי ארץ ישראל ב־1948, לא הייתי מוכן לזה, ונשבעתי שגם אם אהיה ממש רעב, לעולם לא אגע בארוחת הצהריים עד שהשעון יראה 12:00 בישראל (הילדה שלי עושה את זה גם כשהשעון מראה 12:00 בהודו).

אצא לי שקשוקה

אז אני אכלתי שקשוקה וסלט ירקות, שזה בהחלט אוכל לארוחת בוקר בעולם הנורמלי שלי ושל סבא שלי. בהתחלה לא הפנמתי שהמנה שהזמנתי היא שקשוקה בכלל, כי ירין קצת התחכם וקרא למנה הזו "קוקוריקו", ובהסבר רשם: "שוק-שוקה בסטייל - 2 ביצים מבושלות על אש קטנה עם עגבניות טריות, שום ופלפל חריף".

מה סבא שלי היה אומר? | צילום: ענוג קשר

אז מסתבר שמנת ה"קוקוריקו" היא בעצם שקשוקה מצוינת ומשביעה, עם שתי ביצים שבושלו היטב כפי שביקשתי וגם עם תוספת נאה של גבינה בולגרית כפי שביקשתי, ורוטב עשיר וסמיך שעשוי מרסק ועגבניות טריות בכמות שיכולה להספיק לשתי ג'בטות כפריות גדולות וחמות (ולא לאחת שהוגשה לי והיתה די והותר, אבל בכל זאת היה לי כואב להשאיר מאחור שקשוקה שנקשרתי אליה כל כך).

"אז מה? ארוחת ערב תאכלי ב־12:00 בצהריים?", לא התאפקתי וגיחכתי לעבר הילדה כשיצאנו.

זיהיתי את המבט הזה ששלחה לעברי. לפני ארבעים שנה זה היה המבט שלי.

מראה מקום:

"יו - מסעדה חלבית", היוצר 20, קרית גת

טלפון: 077-4434032

שעות פתיחה: א'-ה' 8:00-24:00, ו' 8:00-15:00, מוצ"ש עד חצות.

פסקול: לאכול סלט ירקות ולשמוע את "ויטמינה" של מאלומה זה רק בריאות.

תג מחיר: פטוצ'יני - 48 שקל, קוקוריקו - 42 שקל, תוספת בולגרית - חמישה שקלים,

מלונענע - 20 שקל, הפוך - 12 שקל; סך הכל - 127 שקל