כשהברון דה רוטשילד פגש את מאיר דיזנגוף, הם הקימו את בית החרושת לייצור זכוכית של פלסטינה, עם חזון לייצר בקבוקים ויין שיופץ לכל רחבי העולם היהודי דרך נמל טנטורה.

 כשהגעתי לפגישה עם תמיר הירשברג מקיבוץ נחשולים, מתוך כוונה לסדר לכם חצי בוקר של כיף – הוא כבר חשב על זה קודם. באפליקציה שפיתח תמיר, יזם צעיר, הנקראת "שביל נחשולים", תוכלו למצוא את כל המידע על הקיבוץ ועל האזור: איפה כדאי לטייל, אילו אטרקציות לא כדאי לפספס והיכן כדאי לכם לעצור לקפה ועוגה, לנשנוש קל או לארוחה טובה – שביל וירטואלי המתעתד להפוך לשביל ממשי, שמטרתו להנגיש את המידע לכל מי שקם בבוקר ורוצה לבלות כמה שעות של כיף.

אז מה קשור רוטשילד לעניין? בחדשנות, ביזמות, בהמצאת יש מאין, וגם... הצטרפו לסיור ותיכף תבינו.

 מועדון הצלילה. סיורי שנרקול אל אוצרות הים (צילום: איתן מהר"מ, רוח צפונית - מרכז צלילה)

מתחת למים

את הסיור פתחנו במועדון הצלילה "רוח צפונית". לא חייבים כוכב ולא שניים כדי לצלול ולהגיע אל אוצרות הים. איתן מהר"מ מציע לכם סיורי שנרקול (שחייה בים עם שנורקל ומסכה) ברצועת החוף המהפנטת שמול נחשולים (תמיר אומר "היפה ביותר", אבל אני משדות ים, אז יש ויכוח).

במרחק מאה מטרים מהחוף, בעומק של כשלושה מטרים, תמצאו אתרי ארכיאולוגיה תת-ימית בני אלפיים שנה, מהגדולים בעולם. אפשר פשוט לבוא עם שנורקל ו"לעשות זאת בעצמכם", אבל אם תבחרו לצאת לסיור המודרך תקבלו הדרכה פעילה תוך כדי צלילה והסברים על ההיסטוריה של המקום (נמל דור), על הביולוגיה הימית ובעלי החיים שבים שלנו (כולל המסתננים), על האקולוגיה ועל הנזקים שבזיהום הים. איתן, במקור בכלל מקיבוץ עינת, הגיע לנחשולים בעקבות האהבה, התאהב במקום ובים ורואה בפעילותו שליחות לשמירה על עולמנו גם מתחת למים.

אם אתם מאלה החוששים משכשוך בים, אפשר גם לסייר על קיאק או על סאפ, או אפילו רק לטייל ברצועת החוף, שאין לי מספיק מילים כדי לתאר אותה.

מבנה המזגגה. מסע קסום בזמן (צילום: תמיר הירשברג)

 מוזיאון במזגגה

התחנה הבאה היא מוזיאון עם סיפור. נפגשנו עם ברכה זילברשטיין לסיור בבניין האבן המקורי והמרשים, בו מימש הברון דה רוטשילד את חזון המזגגה שלו - הלוא הוא "בית החרושת למעשה הזכוכית" שהקים מאיר דיזנגוף.

ברכה מובילה אותנו לסיור מודרך בין החדרים ולמסע קסום בזמן. טיפה היסטוריה: הברון דה רוטשילד מגיע לבקר בפעם הראשונה בארץ ישראל, יורד בחוף טנטורה, רואה את רצועת החוף וחוזר לצרפת עם הרעיון שאפשר לייצר זכוכית מהחול, ממנה לייצר בקבוקים ליקב שמוקם בראשון לציון וליקב שעתיד להיות מוקם בזיכרון יעקב, ומשני היקבים יחד לספק יין לכל רחבי העולם היהודי.

בצרפת הוא מתוודע אל בחור צעיר בשם מאיר דיזנגוף, שעושה בארץ עבודת שטח רצינית לבדיקת העניין. מפעל הזכוכית נבנה מצפון לטנטורה על אדמת הברון, שחולם גם על הקמת נמל עברי גדול במפרצי החוף עבור תוצרת המושבות (הרבה לפני שהיו נמלי חיפה ויפו), ובכך לחזק את אנשי העלייה הראשונה. מתחם של חמישים דונם נבנה ובו מעבדה, בית כנסת, בית ספר, כל מה שקהילה קטנה צריכה, וגם מבני מגורים לעובדים המומחים הזרים שלימדו את העולים החדשים לייצר זכוכית.

דיזנגוף, קצין בצבא הרוסי – יהודי צעיר ומשכיל שהיה מעורב ברעיונות מהפכניים ובציונות, ויושב במאסר בכלא הרוסי בשל דעותיו הפוליטיות – פוגש את צינה, נערה המבקרת אותו בכלא ומתאהבת בו. ברבות הימים הם מתחתנים, והמזגגה מוקמת מצפון לטנטורה.

צינה הצעירה הייתה כנראה, בסופו של דבר, הסיבה לסגירת המפעל: היא חלתה במלריה ואיבדה את התינוקת שלה. המלריה הקשה, הבעיות עם העובדים המקומיים, השלטון הטורקי המקשה והעלות של ייצור הבקבוקים, שעלתה על זו של היין, הביאו לסגירת המפעל בתוך חמש שנים. ברכה תספר לכם את הסיפור כולו, בתשוקה ובאהבה.

כל חדר במוזיאון המיוחד והמרשים מספר את ההיסטוריה רבת השנים של המקום, וכל אחד מהם מציג פן אחר במסע אל העבר: אל סיפור המזגגה והעלייה הראשונה, הרעפים שהובאו ממרסֵי ומנוע הקיטור שהובא אף הוא מצרפת, מצטרף הסיפור ההיסטורי של נמל דור, שהיה הנמל המרכזי בימים שלפני הורדוס וקיסריה, הכולל ממצאים ארכיאולוגיים חשובים, כלי חרס וכלי זכוכית עתיקים. לצד ההיסטוריה המרשימה מוצגות במקום תערוכות של עבודות זכוכית שיצרו אמנים מהארץ ומחו"ל.

המוזיאון פתוח מדי יום, ובשעה 11:00 מתקיימת בו הדרכה. לילדים ולמשפחות מצפה ערכת משחק בסגנון "חפש את המטמון", ומחוץ למוזיאון נמצאת מערה ובה חדר בריחה.

 בית הפסיפס של לילי. מוקד משיכה ליצירה (צילום: מירב ראון)

בית הפסיפס

במרחק הליכה קצרה מהמוזיאון הגענו לטברנה יוונית עממית. מהשביל נשמעו צלילי הבוזוקי ושני זקנים יוונים שתו אוזו על המרפסת ושרו ביוונית. כמעט. בהליכה קצרה מהמוזיאון הגענו אל "בית הפסיפס של לילי" - ביתה הפרטי של לילי הירשברג, על חלונותיו, שולחנותיו ותמונות הפסיפס הניבטות מקירותיו, מבפנים ומבחוץ. הבית כולו מספר על המורשת של לילי, גננת שיצאה לגמלאות והחליטה להמציא את עצמה מחדש.

צלילי הבוזוקי. כמעט כמו טברנה יוונית (צילום: מירב ראון)

המקום הפך למוקד משיכה לתלמידות מהאזור ולסיורי אמנות. לילי, שחלתה לפני כחמישה חודשים, ממשיכה ליצור ולהוות מוקד משיכה ליצירה. החזון של משפחתה הוא לפתוח בית קפה בצל העץ הענק, זה שתחתיו ישבו שניים מוותיקי הקיבוץ, ניגנו במנדולינה ושרו משירי ארץ ישראל הישנה והטובה.

 רעות דותן במאפייה. אל תוותרו על עוגת השושנים (צילום: אלבום פרטי)

מאפייה קטנה ומטריפה

אז היו לנו ים והרבה היסטוריה, ועכשיו מוכרחים משהו מתוק לקינוח.

מתחת לחדר האוכל הישן הקימה רעות דותן, בת הקיבוץ, מאפייה מעולה, ששמעה עובר מפה לאוזן ומפה לבטן. במאפייה הקטנה והמטריפה הזאת תוכלו למצוא עוגות בחושות ועוגות שמרים, עוגיות מתוקות ומלוחות, קישים, עוגות יום הולדת ("כאלה שאפשר לאכול"), עוגות מוס, עוגות קצפת, ואם תבואו ביום שישי – גם לחמים, פוקצ'ות, חלות, כריכונים ומאפים אישיים.

רעות, קפיץ אנרגטי, שלא עומדת לרגע במקום, מכינה הכול במו ידיה.

אז איך התחיל כל זה? רעות מספרת – תוך רידוד בצק, זילוף מלית (חלבה, שוקולד, פרג) וגלגול סהרונים – שבגיל 15, כנראה עקב הפרעת קשב לא מאובחנת, היא העדיפה לבלות את זמנה בקונדיטוריה של בית המלון שבקיבוץ ולהקדיש קצת פחות זמן לבית הספר. שם לימדה אותה אתי את רזי הכנת העוגות. בסיום השירות הצבאי למדה רעות מגדנאות ב"דן גורמה", וחזרה לנחשולים לעבוד עם אתי בקונדיטוריה שלה ולאחר מכן ב"קנטרה" שבגן שמואל. כשנסגר העסק עמדה רעות בצומת דרכים: האם להמשיך לעבוד כשכירה או לפתוח עסק משלה.

"לפעמים חלומות מתגשמים", כתוב בשלט התלוי על אחד מקירות המאפייה, ואף כי רעות טוענת שמעולם לא חלמה על הקמת עסק משל עצמה – בעזרת הרבה חברים טובים, שהאמינו בה ועזרו לה, נפתחה הקונדיטוריה "רעותי".

היום של רעות מתחיל בשלוש-ארבע לפנות בוקר ביום רגיל, ובאחת בלילה שבין יום חמישי לשישי. מבחינתה אין בכך כל קושי, בני הבית התרגלו לזמנים ההפוכים והיא אוהבת את השעות השקטות האלה לפני שהיום מתחיל. היא חוזרת הביתה להכין את הבנות לגן ולבית הספר, והקונדיטוריה נפתחת למבקרים החל מ-7:00 בבוקר ועד 15:00. בינתיים אין לה כוונה להפוך את המקום לבית קפה, פשוט כי היא לא מסוגלת לעזוב את הבצק – אבל אם תבקשו ממש יפה, יש שולחן קטן וקצת צל בחוץ, ותקבלו קפה ביתי לצד המאפה המשובח.

רעות "פשוט אוהבת לעשות", וחשוב לה שאנשים ירגישו בבית. "זה מקום עם המון אהבה והמון חברים, וזה מה שמייחד אותו", היא אומרת.

מה להמליץ לכם לקחת? הבחירה קשה מאוד: המכורים לשמרים (כמוני) – אל תוותרו על עוגת השושנים; ועוגיות הקינצלי, מתכון משפחתי שקיבלה מסבתה, הן פשוט התמכרות. ראו הוזהרתם!

 מהחזון של רוטשילד ועד לאפליקציה של תמיר – יזמים ותיקים וצעירים שמפיחים רוח רעננה בשבילים. שמש, ים, חול, עבר מרתק ועתיד מתוק.