אני אוהב את הרי יהודה. אוהב לראות את חילופי העונות בהר; לחזות באלה מצהיבה, מאדימה ומתפשטת מכל כסות עלוותה; לקטוף תאנים בבוסתנים עזובים; לטבול במעיינות פחות מוכרים וקצת נסתרים.

נחל קטלב. צילום: אלכס קולומויסקי

ובכלל, הרי יהודה הם יופי של מקום לטיול שבת ברוגע ובנועם - אם כשהיום עולה ואדי הערפל נראים בתוך העמקים, ואם כשהיום יורד והחמה שוקעת בין ההרים. הפעם נצא לטייל באחד הנחלים החביבים והנחמדים בנוף ההררי: נחל קטלב.

כדי להגיע לתחילת המסלול, נזין ב־Waze את נקודת הפתיחה: בית הקפה "בר בהר" הנמצא בין המושבים נס הרים ובר גיורא. שתי אפשרויות לפניכם: טיול מעגלי שאורכו כ־6.5 קילומטר, או טיול קווי המסתיים סמוך לתחנת הרכבת הנטושה בר גיורא שבנחל שורק, ושאורכו כ־6 קילומטר.

היתרון באפשרות השנייה הוא שהמסלול כל הזמן בירידה, בעוד שבמעגלי יש צורך לעלות חזרה. אם בחרתם במסלול הקווי, שימו לב שעליכם להקפיץ רכב אחד לקצה המסלול.

ויטעהו שׂורק

טיולנו מתקיים בקטע קטן בנחל שורק, שאגן הניקוז שלו מושך מים מעמק רפאים בירושלים ומאזור רמאללה, ונשפך לים התיכון בחוף פלמחים. כדרכנו, נתחיל ממדרש שמות. המילה "שורק" מופיעה כמה פעמים במקרא, ואנו נציין שניים מהמוכרים שבהם.

הפעם הראשונה שבה נתקלים במילה שורק, (אם כי בהטיה) היא בברכתו של יעקב ליהודה: "אֹסְרִי לַגֶּפֶן עירה [עִירוֹ] וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סותה [סוּתוֹ]" (דברים מ"ט, 11).

יעקב מברך את יהודה, ומרמז על נחלתו הפורייה, העשירה בגפנים. עשירה כל כך, עד שיהודה מעז לעשות מעשה שלא ייעשה. הוא קושר לגפן האיכותית שלו את העירים הצעירים (בני אתונו) הידועים כמזיקים (הם אוכלים את העלים הצעירים של הגפן, בועטים תוך כדי משחק וגורמים בכך נזק), אך יהודה העשיר והיהיר יכול להרשות זאת לעצמו.

הפעם השנייה שבה מופיעה המילה שורק, הפעם בלי הטיה, היא במשל הכרם (היו ימים שבהם למדנו תנ"ך כמו שצריך, ואת המשל הזה היינו צריכים לשנן בעל פה ולדקלם לפני כל הכיתה). "אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן־שָׁמֶן׃ וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ וְגַם־יֶקֶב חָצֵב בּוֹ וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים" (ישעיהו ה', 2-1).

במשל הכרם הידוע, שבו ממשיל הנביא את עם ישראל לכרם שנטע האל, הוא מספר על אכזבתו של האל מכך שהוא נטע שורק וקיבל באושים. מכאן, וכן על פי המקור הראשון, שורק אינו אלא גפן איכותית ביותר.

אם כן, מדוע נקרא נחל שורק בשם זה? די להביט במדרגות החקלאיות המצויות בו, אשר בעבר גדלו בהן גפנים (ענף חקלאי שתופס מחדש מקום נכבד בנופי ארצנו), ודי במיקום בנחלת שבט יהודה - והנה הסבר מספק לחברי ועדת השמות.

בערבית יש לכל קטע בנחל שם אחר. בקטע העליון שלו הוא נקרא "ואדי סראר", שמשמעו צרורות של אבנים (החלוקים שבערוץ הנחל), ואילו החלק הזורם קרוב יותר לים, באזור החולות, נקרא על שם הקבר הסמוך אליהם: "ואדי רובין", הוא ראובן בן יערב, אשר לפי כמה מן המסורות קבור שם.

יוצאים לדרך

מבית הקפה "בר בהר" מושכים מזרחה, עם הסימון השחור בדרך עפר רחבה, עד שמגיעים לשער המכריז כי אנו בשמורת טבע "נחל שורק". ניכנס פנימה, וכבר בתחילה נמצא מקום לנוח תחת עץ אלון רחב, שתחתיו מעין גדר אבנים המשמשת מעין ספסלים ליגעים. זהו בהחלט מקום מתאים לקפה, אף שרק התחלנו ללכת. נמשיך הלאה, ונרד במדרגות לכיוון מעיין עין גיורא שלו ברכה קטנה.

כמו מעיינות רבים אחרים בהרי ירושלים, מעיין זה הוא מעיין שכבה. מעיין שכבה נוצר כאשר מי הגשם מחלחלים בשכבות הגיר עד שהם מגיעים לשכבת סלע האטומה למים. אחרי שהמים נקווים, הם מוצאים מקום שבו הם יכולים לפרוץ החוצה. אחד המקומות הללו הוא עין גיורא.

בקלות רבה ניתן לדמיין את המקום הזה שוקק חיים. יש להצטער על שהבריכה מוזנחת ואינה מטופחת (הינה פרויקט לקבוצות נוער המחפשות פרויקטים סביבתיים).

מהבוסתנים היפים אשר הוזנו ממי המעיין שרדו עצי שקד ותאנה, וכן שיחי פטל המטפסים עליהם. המראה בהחלט יפה. בין הצמחים שניתן למצוא כאן: נענע משובלת, סירה קוצנית ואזוב מצוי, ובחורף - רקפות, כלניות ופרגים. בסביבת ט"ו בשבט מתמלא האזור פריחה מלבבת של שקדיות.

מעיין גיורא נמשיך על השביל השחור. בעוד כ־150 מטר נגיע למפגש שבילים עם שביל כחול. השביל הכחול עובר על צלע הנחל, וזהו השביל שבו יחזרו אלו העושים את המסלול המעגלי.

אנו נמשיך בשביל השחור לעבר אפיק הנחל. שימו לב לירידה. אומנם הוצב שם מעקה, אך הירידה תלולה ויש להתחשב בכללים. את ההליכה שלנו תלווה צמחייה ים־תיכונית טיפוסית: אלונים, אלות, חרובים, עוזרר קוצני, וכמובן עצי קטלב.

כשנגיע קרוב לערוץ הנחל, למקומות הנמוכים, נימצא בתוך חורש של אורנים, אלות וחרובים, המשרים תחושה של יער אפל וקסום. במקומות מסוימים הקרקע רטובה אף על פי שאין גשם. הדבר נובע ממי תהום גבוהים. כעת נפגוש את עין קטלב. כמו עין גיורא, גם זה ניזון מאותה היקוות של מי תהום באזור.

הבריכות והסכר בנחל הם שרידים מימי העות'מאנים והבריטים, אשר ניצלו את מי המעיינות לרכבת הקיטור שעברה בתוואי מאז סוף המאה ה־19. תוך כדי הליכה ילווה אותנו גם נוף הטרסות, האופייני כל כך להרי יהודה ושומרון, עדות לחיים התוססים שהיו כאן בעבר.

עץ וריבה

הקטלב המפאר את הנחל שייך למשפחה שאינה מוכרת בארץ, משפחת האברשיים. במשפחה זו כעשרים מינים, ורובם גדלים הרחק־הרחק מכאן - באיים הקנריים ובצפון אמריקה.

הקטלב הוא ירוק־עד, ויש לו גזע אדום משורג כשרירים. הפרחים נראים כמו מנורות סיניות, מעין כד הפוך, כשהחלק המרכזי בפרח חצי שקוף ומשווה לו מראה של אהיל. הפרחים ערוכים במעין אשכול בצבע קרם צהבהב. פרי הקטלב אכיל, והוא טעים מאוד.

בעונה הנכונה ניתן לקטוף ואף להכין ממנו ריבה לא רעה. הצמח מתרבה על ידי בעלי חיים שזרעי הפרי עוברים דרך קיבתם ויוצאים עם ההפרשות. ישנן שתי אגדות עממיות באשר לשמו. איני אוהב אותן, כי בשתיהן יש מעשה רצח, ולכן אמנע מלספר אותן.

ממשיכים למטה, לנחל שורק. דמיינו את האיכרים עובדים, מעבדים את השדות ומשקים אותם ממי המעיין. באפיק הנחל מלווה אותנו צינור בטון גדול המשמש להעברת מי שתייה לבר גיורא ולרמת רזיאל. נלך לאורכו ונגיע לגשר הרכבת.

נחל קטלב. צילום: אבי אוחיון, לע"מ

במקום נקודת פיצול שבילים שחור־ירוק. בנקודה זו ניתן לעלות בזהירות שמאלה (עם הסימון הירוק) ולהבחין בתחנת הרכבת הישנה של בר גיורא. נעבור מתחת לגשר היפה אשר מעליו פסי הרכבת.

מטרים ספורים יפרידו בינינו לבין המים המטוהרים הזורמים בנחל שורק. לאלו שהשאירו רכב בנקודת סיום זו - יש להמשיך על השביל שעובר לאחר חמישים מטר בגשר ברזל קטן מעל אפיק הנחל לעבר הגדה הצפונית, שם מחכה הרכב.

רכבת בת 120

בשנת 1892 נשמעו לראשונה צופרי רכבות כאן בנחל, ואולי היו אלה הצפירות הראשונות במזרח התיכון של הפלא הטכנולוגי הקרוי רכבת. הנסיעה מתחנת הרכבת ביפו לירושלים, נסיעה שאורכה 82 קילומטר, היתה אמורה להימשך שלוש עד שלוש וחצי שעות.

בפועל היא נמשכה ארבע עד שש שעות, אך בהתחשב בחלופה נראה שאיש לא חשב להתלונן. זה היה הקו הראשון בארץ ישראל, והרכבת עוררה תקוות של קדמה במזרח תיכון מנומנם ומנוון. הרכבת שהגיעה לירושלים עוררה עניין גדול והתפעלות עצומה, עד שאפילו מחיה השפה עברית, אליעזר בן־יהודה, פרסם את "שיר הקטר" בעיתונו "האור":

"שמעו המונים: נהמת הקיטור היא נהמת נצחון:/ ההשכלה על הבערות/ העבודה על העצלות/ החכמה על ההבל/ הקדמה על האחור/ השכל על הסכלות./ ניצחון הרוח הצח והמבריא על רוח הקוטב והמררי,/ ניצחון המשכילים על המהבילים./ שמחו מאורי האור, משכילי ירושלים".

ברכבת זו עלה אף הרצל לירושלים כשביקר כאן. הרכבת עבדה בקו זה עד 1998, נסגרה, ואחרי שנים מספר חידשה נסיעתה.