1. שחקני כדור-מים אינם נוגעים בקרקעית הבריכה

על פי חוקת הכדור-מים, עומק הבריכה צריך להיות 180 סנטימטר לכל הפחות, אורכה 30 מטר ורוחבה 20 מטר. עם השנים שינו את החוקה בישראל כך שאפשר יהיה לשחק גם בבריכות שאורכן 30-20 מטר ורוחבן 20-12 מטר.

כל משחקי הפלייאוף בליגה הישראלית משוחקים בבריכת מכון וינגייט, הן משום שהיא עומדת בתקן הרשמי, והן משום שהיא בריכה ניטרלית שאינה מזוהה עם אף מועדון.

אסור לך לעמוד בכלל, צילום: אורן אהרוני

הקבוצות המשחקות בליגה הבכירה הן הפועל גבעת חיים, הפועל גוש זבולון (מתאמנת ברמת יוחנן, כמעט כל השחקנים מהסביבה), הפועל פתח תקווה (מתאמנת בגבעת השלושה ומרבית שחקניה מהקיבוצים), הפועל בית יצחק, איתן ירושלים, אס"א תל אביב והפועל קריית טבעון.

בישראל - מאחר שכמעט ואין בריכות במימדים הנדרשים של עומק, אורך ורוחב - עושים הנחות. ישנן בריכות שבצד אחד שלהן הן תקניות, אבל בצד השני העומק הוא 150 סנטימטר. מבחינת איגוד הכדור-מים הישראלי זה עובר.

קבוצות כמו אשדוד וירושלים למשל מתאמנות בבריכה שהצד הרדוד שלה הוא 120 סנטימטר. לילדים זה בסדר כשהם עומדים קצת, אבל לקבוצות בוגרים בני 18 ומעלה בלתי אפשרי לשחק שם.

בכדור-מים אסור לך לעמוד בכלל, כי זה לא חוקי. אם שחקן יריב זורק את הכדור לשער ואני חסמתי אותו בעמידה, התוקף יקבל פנדל. מראש אתה נמצא כל הזמן בתנועה ולא עומד. המשחק עצמו דינמי מאוד.

אתה כל הזמן שוחה, עולה להתקפה ויורד חזרה. אם אתה עומד, אז הזמן שעובר עד שתעבור למצב שחייה ותתחיל לשחות יעלה לך ביוקר. זו הסיבה ששחקני כדור־מים נמצאים תמיד במצב גופני שהוא סוג של אלכסון, אבל לא שכיבה. אם הקבוצה שלך חטפה כדור, אתה יוצא מהר יותר למתפרצת מאשר כשאתה במצב של עמידה, עובר למצב שכיבה ורק אז מתחיל לשחות.

בהגנה למשל, אם אני שומר עליך בזמן שאתה מתחיל לבצע כניסה פנימה, אז עד שאני שוכב ומתחיל לשחות אחריך לוקח לי זמן. בכדור-מים אין לך באמת זמן למנוחה, כי גם אחרי שקבוצה מבקיעה שער הכדור עובר לאמצע. אתה לא עומד ולא נח, אלא צריך להחזיק את עצמך עם הרגליים כך שהראש מחוץ למים כל הזמן.

בגלל הדברים האלה שחקנים עובדים קשה באימונים על חיזוק הרגליים, וזה אומר להחזיק כדור כוח בשתי הרגליים וגם הרבה תרגילי קפיצות. יש גם תרגילים הכוללים הטבעות הדדיות.

2. שחקני כדור-מים לובשים בגדי ים עבים יותר בייצור מיוחד

מדובר בבגד ים חזק ועבה יותר, כפול, גם לבנים וגם לבנות, שיקשה על היריב שמולך לתפוס אותך ולמשוך אותך למים. השונה אצל הבנות הוא בגזרה. אין רצועות בכתפיים, אלא צורה רחבה יותר שתחזיק את כל הכתף. בגד הים גם לא נמתח כל כך, כדי שלא ימשכו אותו.

את כל הציוד מייבאים מחו"ל, צילום: אורן אהרוני

בישראל אי אפשר למצוא בגדי ים כאלה. ענף הכדור-מים בארץ הוא קטן כל כך, ואת כל הציוד צריך לייבא מחו"ל, בעיקר מהונגריה, הנחשבת מעצמה בתחום. לכן הקבוצות מייבאות בעצמן.

יש בענף שני אנשים שהם גם מאמנים ושחקנים בקבוצות שלהם. הם התחילו בייבוא לסגל שלהם, ולימים הביאו ארצה עוד ציוד, כך שמועדונים קטנים יותר נעזרים בהם.

קבוצה יכולה להזמין למשל מאה בגדי ים ואז למכור לילדים המתאמנים אצלה. אדם יחיד אינו יכול לקנות בגד ים כזה, אלא אם הוא מגיע למועדון מסודר. בחו"ל אני כן יכול לקנות, אבל גם שם אין הרבה חנויות.

הדבר הנחמד בבגדי הים האלה הוא שיש להם עיצובים רבים. כשקבוצה נמצאת במחנה אימונים בחו"ל, כל שחקן קונה לעצמו שניים או שלושה זוגות.

המועדון שלנו מייבא בגדי ים עם לוגו של המועדון, אבל באירופה יש גם עם ציור של שוער למשל, מספר השחקן או אפילו השם. הם עולים 200-100 שקלים ומחזיקים שנתיים בערך. לי יש בגד ים שמחזיק מעמד כבר ארבע שנים.

האם היו מקרים של בגדי ים שנקרעו? היו, אבל לא עם בגד הים מהסוג העבה יותר. פעם היו בגדי ים מניילון עבה שאתה שם עליך ומרגיש כאילו שמת קונדום. אם תפסת אותו והתחלת למשוך הוא היה עלול להיקרע.

פעם היה משחק שמשכו למישהו את בגד הים וכל התחת שלו היה בחוץ. אנחנו גם קושרים את בגד הים בחוט כדי שלא ייפול, והרבה פעמים בסיום משחקים אתה רואה את הסימן של בגד הים על העור מרוב הלחץ שנוצר.

3. מה שהשופט אינו רואה - מותר. האקשן קורה מתחת למים

בעיקרון, משום שהמים עמוקים וכל מה שרואים מבחוץ זה רק את הראש, כל התפיסות והמשיכות מתרחשות מתחת למים, ויש הרבה תפיסות שהשופט לא רואה.

קודם כול, השמירה הבסיסית על שחקן יריב כוללת את זה שאתה שם עליו יד ומוריד אותו למים. כל הזמן מנסים לתפוס ביד או בבגד הים כדי למנוע מהשחקן היריב לקבל את הכדור ולעשות תנועה לעבר השער.

הפציעות העיקריות הן בפנים, צילום: אורן אהרוני

אתה רואה הטבעות כל הזמן, אבל אין ממש מכות שמגיעות לאגרופים למשל. אלא אם כן מישהו תופס חזק, אני מנסה להשתחרר ודוחף אותו חזק חזרה, הוא מחזיר לי, ואז זה מתפתח. המכות הן רק תוצאה של משחק אגרסיבי מלכתחילה.

מקרה הקיצון בכדור-מים הוא לקבל פתאום מכה בביצים. אתה מחזיק את עצמך עם הרגליים במים, בועט כדי לשמור על הציפה, עושה פישוק, ואז מישהו שנמצא לידך בשחייה יכול לבעוט ולפגוע בך.

הפציעות העיקריות הן בפנים. המים מרככים את הדחיפות שמתחת, אבל אם אני שוחה עם המרפקים בחוץ ואתה לידי, אולי תקבל מכה. לפעמים נתקעים גם ראש בראש.

שופט לא שורק על מה שהוא חושב שקורה מתחת למים. לכן אנחנו מלמדים את הילדים המתאמנים אצלנו איך לתפוס ואיפה כדי שהשופט לא יראה. אם שופט רואה - הוא ישרוק, ואם הוא יראה אותי נותן בעיטה ליריב - הוא יכול להרחיק אותי. במשחקי בוגרים או בגמרים יש אפילו שני שופטים.

שופט עוקב בעיקר אחרי הכדור, אז אם הכדור נמצא בצד ימין ובצד שמאל קורה משהו, הוא לא יראה. שופטים כן שורקים כשמטביעים שחקן, ככה בעצם מבצעים עבירה וככה מתקדם המשחק. בגדול זה די דומה לכל משחק כדור אחר.

מבחינת שאר החוקים, מותר לגעת בכדור עם כל חלקי הגוף. אין שריקה לנגיעת יד כמו בכדורגל או לנגיעה ברגל כמו בכדורסל. בעיקרון מבקיעים שערים ביד, אבל אפשר להכניס גול גם ברגל או בראש.

במשחקי אימון, כשנמצאים לבד, לפעמים מבקשים למסור לראש ואז נוגחים פנימה. במשחקי ליגה זה בדרך כלל לא קורה. יש כאלה שלפעמים מקפיצים כדור בכף הרגל מעל השחקן היריב.

לפני כל משחק השופט בודק גם את הציפורניים של כל השחקנים. ממש כמו בפדיקור מגישים את האצבעות, והשופט עובר אחד־אחד. אם לשחקן יש לדעתו ציפורניים ארוכות מדי, הוא שולח אותו לגזור אותן ומבקש שיחזור אליו אחר כך כדי לראות שהדבר אכן בוצע.

4. כל מאמני הנבחרות של ישראל הם זרים

נבחרות הגברים ברחבי העולם הן בגיל עד 15, עד 17 ובוגרים. בנשים מדובר בגיל עד 15, עד 17, עד 19 ובוגרות. בישראל מספרי הגיל הם זוגיים: עד 14, עד 16, עד 18 ובוגרים או בוגרות, בגלל הגיוס לצה"ל. אם תהיה ליגה עד גיל 17, כל שכבת י"ב לא תגיע. עם נעשה ליגה עד גיל 19, חצי קבוצה תהיה בצבא, ולכן אנחנו זוגיים.

לכל נבחרות הנשים של ישראל אותו מאמן יווני. הביאו אותו לאמן את הנבחרות ולנהל את האקדמיה לכדור-מים שנפתחה בפנימייה בווינגייט. לנבחרת הבוגרים של הגברים יש מאמן מסרביה. יש מאמן זר נוסף לקבוצת הבוגרים בקריית טבעון ולנבחרת עד גיל 17, ומאמן אחר עובד במועדון בשמיר ומאמן את הנבחרת עד גיל 15.

מה הסיבה לכך שהביאו מאמנים זרים? פוליטיקה ואגו. אם מאמן ישראלי מגיע מתל אביב למשל, הוא מכיר אנשים, ואם יהיו לו שחקנים שירצה להחליף, הוא יעדיף להביא את אלה מהמועדון שלו ולא אחרים. כשאתה מביא מאמן זר, יש מבחנים לנבחרת והוא מקבל את הטובים ביותר.

אין ממש תקציב לענף, צילום: אורן אהרוני

לא שמעתי על מצב כזה בשום מקום אחר בעולם, שכל המאמנים בדרג הנבחרות הם זרים. זה די חריג. אחד השיקולים למשל להביא מאמן יווני, הוא שהיוונים דומים לנו בכל הקשור לגודל פיזי אבל הם בצמרת הנבחרות בעולם בענף הזה. אז רוצים להבין איך זה מצליח שם. וסרביה הייתה אלופת עולם ואלופת אירופה. אם יש מאמן סרבי פנוי, לא אומרים לו לא.

5. שחקנים אינם מתפרנסים מהתחום, גם לא השחקנים הזרים

כשרוב התקציבים בארץ עוברים לכדורגל, לכדורסל, לכדורעף ולכדוריד, ורק אז לכדור-מים, אין כסף. המשכורות נמוכות, אז חייבים לעבוד בעבודות נוספות. גם כמות השחקנים קטנה בישראל, בסך הכול כשבעים, ואז יש פחות תקצוב ופחות כסף למאמנים ופחות לבוגרים.

שחקנים חייבים לכלכל את עצמם בצורות נוספות. משכורת של שחקן בכיר בליגה יכולה להיות סביב 5,000 שקלים ברוטו בחודש, בעוד שמשכורת של מאמן בוגרים עם ותק יכולה לנוע בין 5,000 ל־10,000 שקלים ברוטו.

שחקנים עוסקים בכל דבר כמעט. יש מוסכניק, סטודנט, חייל, פרופסור לרפואה, מהנדס, מנהל חנות תיקים, אדם שמתעסק במכירת ציוד ספורט ויש מורה. אני למשל מורה.

השחקנים הזרים מתפרנסים מזה רק אם הם מאמנים במקביל. אין להם כמעט הוצאות: הם מקבלים דירה מהמועדון, משכורת ואולי עוד השלמת הכנסה כמאמני קבוצות ילדים. העניין הוא שרובם באים ממדינות עניות יותר, אז ה־5,000 שקלים שהם מרוויחים בישראל מבחינתם הם המון. שם, במדינות יוגוסלביה לשעבר, ביוון או ברומניה, הם קיבלו 1,000 שקלים והיו צריכים להחזיק משפחה.

ניצן בלנק, גבעת השלושה