צילום: אורן אהרוני באותו יום קרבות עמוס באולימפיאדת ריו, שבסופו זכה אורי ששון במדליית הארד בג'ודו, התחוללה הדרמה לא רק על המזרן באולם הספורט המרוחק כעשרת אלפים קילומטר מישראל, אלא גם כאן, בקיבוץ מגל.

עוד על ספורט קיבוצי:
המאמן הסרבי מתלהב מדרך החיים הקיבוצית
"אני רוצה לשמוע את התקווה על הפודיום"
ההתרגשות והגאווה: הקיבוצניקים באולימפיאדה

גיל עופר, עוזר מאמן נבחרת ישראל בג'ודו ומאמנו האישי של ששון, ישב ספון בביתו בציפייה לרגע השיא של שבוע הקרבות שבהם צפה בטלוויזיה. בשבוע הזה לא החליף את בגדיו ולו פעם אחת. "כמו חייל במלחמה. שום דבר אחר לא עניין אותי". אפילו החברים הגיעו לשאול אם הכול בסדר.

"כשאורי עלה לקרב, הילדים שלי לא נשארו בחדר. הם לא יכלו להסתכל", נזכר עופר. "אחרי שהוא ניצח את הקרב על המדליה הייתי בעננים, הרגשתי שעשיתי משהו משמעותי בחיים".



לא הרגשת שלקחו לך את הקרדיט?
"הקרדיט הוא של אורן (סמדג'ה, מאמן הנבחרת. א"י) ושל רבים אחרים. בטבע שלי אני אחד שמתרחק מהמצלמות ולא דוחף את עצמו. היה לי קצת חסר שבסביבה שלי לא ידעו מספיק על מה שעשיתי, אבל אורי כתב פוסט מפרגן מאוד בעמוד הפייסבוק שלו על העבודה שלנו יחד והודה לי ולכל המשפחה שלי. מי שמכיר אותי יודע שזה מספיק לי".

כאב לך לא להיות שם בריו, לצדו של אורי?
"אשתי שאלה אותי את השאלה הזאת, ועניתי לה שהגעתי לרמה הגבוהה ביותר אם אני שולח את אורי לתחרות ויודע שהוא לא צריך אותי כדי להצליח. כך יש לי הזכות להיות עם המשפחה שלי ולראות את הקרבות בבית. עשיתי כל מה שאני יודע כדי שאורי יצליח. ידעתי שמלווה אותו צוות סוּפר מקצועי ושיש פה אפס פוליטיקה. אורי גם הבין את זה".

על המזרן עם יעל
עופר (40), בן קיבוץ מגל, נשוי ואב לשלושה ילדים, "חי את הג'ודו" לדבריו. עוד בגיל 16 שימש יריב אימונים של יעל ארד, ואחר כך אף התאמן עם אורן סמדג'ה. יעל ואורן הם השניים שהביאו את המדליות האולימפיות הראשונות של ישראל בענף הג'ודו (ובכלל) במשחקים האולימפיים בברצלונה ב-. "ואני הייתי נער מתבגר שצפה בכל המקצוענות הזאת מהצד", נזכר עופר. לישראל תשע מדליות אולימפיות עד כה, וחמש מהן באו מענף הג'ודו.

שמונה שנים אחר כך, בשנת 2000, הגיע עופר, הילד שהתחיל להתאמן במושב בית יצחק בגיל 7, עד אולימפיאדת סידני. "לא הייתי בין הטובים, אבל המטרה היתה להגיע למשחקים האולימפיים ולנסות לעשות את המקסימום", אומר עופר. "בשלבים האלו רוב הספורטאים פורשים אחרי שהם מבינים שאין להם סיכוי, אבל לי היתה מטרה. ב-1999 שינה האיגוד העולמי לג'ודו את קטגוריית המשקל מ-71 ל-73 קילוגרם, והחלטתי לנסות לרדת מ-80 קילוגרם למשקל הזה. יכולתי להתחרות גם בקטגוריה של עד 81 קילוגרם, אבל לא הייתי מספיק טוב שם".

עופר לקח חופשה של שבוע, שינה את הרגלי התזונה שלו, ובדיאטה מבוקרת הגיע עד למשקל המתאים. במשקל החדש הגיע לדירוג שיא של מקום חמישי באירופה. באולימפיאדה הוא התחרה נגד ג'ודאי מברזיל והפסיד בהחלטת שיפוט תמוהה, כהגדרתו. בקרב הזה הוא נפצע בברך, הפסיד את הקרב שלאחריו ויצא ממעגל התחרויות.

"באותו רגע הבנתי שהגוף בגד בי", הוא נזכר, "ובגיל 25 הגעתי להחלטה שעשיתי את המקסימום שלי ושזה הזמן לפרוש מג'ודו. אולימפיאדה היא אירוע שיכול להזניק אותך לגבהים חדשים או שהיא עושה שריטה לכל החיים. אני זוכר את עצמי נוסע במכונית אחרי המשחקים, ואומר לעצמי שזה נגמר. באופן טבעי הסתכלתי אחורה וקדימה ושאלתי מה אני עושה עכשיו".

ומה החלטת?
"קודם כול סיימתי תואר ראשון במנהל עסקים, והתחלתי לעבוד קצת בענף הבנייה. בסוף אמרתי לעצמי שאני מבין ג'ודו ועושה ג'ודו הכי טוב. לקח לי כמה חודשים להבין שאני רוצה להיות מאמן. עמדה לנגד עיניי מדליה אולימפית. זה מה שתמיד כיוון אותי, ומשנת 2001 אני מאמן במועדונים שבבעלותי - בבארותיים, בכפר חיים ובכפר ויתקין".

תנאים לא תנאים
איגוד הג'ודו הישראלי היה רווי בעבר הלא רחוק סכסוכים על רקע פוליטיקה פנימית, ואלו הובילו בסופו של דבר לפירוקו. לפני שש שנים קמה ועדת איתור כדי לבנות מחדש את הענף ואת נבחרת ישראל בג'ודו. אורן סמדג'ה מונה למאמן, וגיל עופר נבחר לעוזרו.

"אורן הכיר אותי כספורטאי. היה בינינו קשר מקצועי קבוע. הוא הזמין אותי לשיחה, הסביר לי את הדרך, ואמרתי לו שאני אתו ושהמטרה היא מדליה. אם אני שם, אז זה במאה אחוזים. ועברנו תקופה קשה. הרבה אנשים ניסו להתנכל לנו".



סמדג'ה אמר בעצמו בלא מעט ראיונות ב-2010, שאם המצב באיגוד יישאר כמו שהוא, לא יהיה עוד ג'ודו בישראל. למה הוא התכוון?
"היו הרבה סכסוכים ומלחמות בין האגודות. המון פוליטיקה. אבל מאותו רגע שבו פורק הכול, הכול גם התחיל להיבנות מחדש. משה פונטי נבחר לתפקיד יו"ר האיגוד. אני מכיר אותו