צילום: אלעד גרשגורן גם הפעם, כמיטב המסורת, יפתחו היום המשחקים הפראלימפיים בריו שבברזיל כחודש לאחר נעילת האולימפיאדה. המשחקים, שבהם מתחרים בענפים שונים ספורטאים בעלי מוגבלויות, החלו כמחווה ספורטיבית לפצועי מלחמת העולם השנייה. הגוון האולימפי הגיע במשחקי רומא 1960, אז הם זכו לכינוי "אולימפיאדת הנכים".

עוד על ספורט קיבוצי:
ההתרגשות והגאווה: הקיבוצניקים באולימפיאדה
הקיבוצניק הצעיר אלוף ישראל בהרמת משקולות בפעם השנייה
הקפטן לשעבר ממעגן מיכאל: "ההומופוביה מושרשת בספורט"

במשחקי סיאול 1988 החל שיתוף הפעולה בין הוועד הפראלימפי העולמי לבין עמיתו האולימפי, שיתוף פעולה שהביא לקיום המשחקים הפראלימפיים סמוך לסיום המשחקים האולימפיים אגב שימוש במתקנים. חיבור זה נמשך עד היום, והוא מעניק למשחקים חשיפה והתעניינות רבה מצד קהלים מגוונים ברחבי העולם, דבר שאינו מובן מאליו עבור ספורטאים שלרוב מוזכרים בשורה אחת בסוף מדורי הספורט השונים, אם בכלל.



הספורט האולימפי המסורתי סיפק לישראל עד כה תשע מדליות, מהן אחת מזהב. הספורט הפראלימפי, לעומת זאת, מצליח הרבה יותר. לא רבים יודעים, אך המשלחות הפראלימיפיות הישראליות לדורותיהן זכו בלא פחות מ-380 מדליות, מהן 124 מדליות זהב. למרבה הצער עוברים הישגים אלו מתחת לרדאר.

"את הספורטאי הפראלימפי זוכרים לשתי דקות, ואחר כך שוכחים אותו. למזלי יש לי את הקיבוץ שמפרגן, עוזר ותומך לאורך כל שנות הקריירה שלי", מספר השייט ארנון אפרתי (64) ממעגן מיכאל. בעבורו תהיה זו האולימפיאדה החמישית והאחרונה. "לפני עשרים שנה נכנס השיִט למשחקים הפראלימפיים, והתחשק לי ולחבריי להתחיל להתחרות. אבל לצערי, במשחקים בעוד ארבע שנים, בטוקיו, לא ייכלל ענף השיִט. במשחקים ב-2024 כבר אהיה מבוגר מכדי להתחרות".

אפרתי מתחרה בסירה מסוג "סונר" עם עוד שני אנשי צוות - דרור כהן ושמעון בן-יעקב. אורכה של הסירה כשבעה מטרים ומשקלה כטונה. נוסף על תנאי הרוח, נדרשת עבודה פיזית מאומצת לתפעולה. הדבר אינו קל עבור אפרתי, קטוע יד ממלחמת יום הכיפורים, המשלב בין עבודה, חיי משפחה ואהבתו לספורט הימי.

"שיִט הוא ספורט תובעני. יום אימון אורך שבע עד שמונה שעות אחרי יום העבודה. אין מה לעשות, חייבים להתפרנס", הוא מבהיר. על אף היותו אלוף אולימפי באתונה 2004, ואלוף עולם בשנת 2011, זוכה אפרתי למלגה צנועה מהוועד האולימפי בסך 2,000 שקלים, סכום נמוך לכל הדעות עבור ספורטאי במעמדו.

"אני לא שונה מגל פרידמן, אבל הוא זוכה ליותר הכרה ופרסום", אומר אפרתי, "ואנו, הסובלים ממגבלות, נאלצים לרוב למצוא את מקורות המימון שלנו בעצמנו. זה אבסורד".

אפרתי, שהתעסק בספורט ימי בקיבוץ שדות ים עוד טרם הפציעה, מכוון הכי גבוה שאפשר, ומפנטז על אקורד סיום נוצץ לקריירה פראלימפית מזהירה. "אני רוצה מאוד לשמוע את התקווה על הפודיום. יש לנו סיכוי לא קטן, אבל לא יהיה קל, בעיקר כי יש בין שמונה לעשרה צוותים באותה רמה. העיקר שאביא גאווה לשמונת נכדיי. הם מחכים שאבוא לגן לספר חוויות מריו להם ולחבריהם", הוא אומר.

עולם חדש
שלא כמו אפרתי, לטניסאי אדם ברדיצ'בסקי (32) מניר יצחק תהיה זו האולימפיאדה הראשונה. ברדיצ'בסקי יתחרה בקטגוריית Open, המיועדת לטניסאים ללא בעיות בפלג גוף עליון. כעת הוא מדורג במקום ה-43 בעולם.



"תמיד אהבתי טניס. לפני הפציעה לא עסקתי בספורט, אבל באיזשהו מקום תמיד חלמתי לעסוק בו באופן מקצועי", מספר ברדיצ'בסקי, קטוע רגל בעקבות תאונה ימית. "ב-2007 טיילתי עם הילה, אז חברה שלי וכיום אשתי, במשך שנה בניו זילנד ובאוסטרליה. כמה ימים לפני החזרה לארץ, בתאילנד, נכנסנו לסערה כשהיינו בהפלגה על ספינה. היא טבעה, אני החלקתי קרוב למנוע והוא שאב אותי פנימה", הוא נזכר.

"הילה הצליחה להינצל, אבל אני לא הצלחתי להציל את עצמי. באבחנה גילו הרופאים שרגל אחת ניצלה, ואת השנייה קטעו. מאז אני הולך עם פרוטזה. לאחר הפציעה לא חשבתי על הדברים השליליים אלא על ההזדמנויות החדשות שניתנו לי. הספורט פתח לי עולם חדש של הזדמנויות. ספק אם אלמלא הפציעה הייתי מגיע למעמד הזה".

ברדיצ'בסקי משדר רוגע רב ואינו מראה לחץ מהתחרות. "אני לא מתרגש מהמעמד, כי אני לא מועמד למדליה. הייתי בלחץ להשיג את הקריטריון למשחקים. מה שבטוח זה שישנה התרגשות רבה בקיבוץ. הרי לא בכל יום בן קיבוץ מתחרה באולימפיאדה".

כדי להבין את גודל ההישג של ברדיצ'בסקי בעצם הגעתו למשחקים הפראלימפיים, חשוב לציין כי הוא החל להתחרות בטניס מקצועני רק לפני כחצי שנה במסגרת מועדון 'ספיבק', המסייע לו במימון האימונים והתחרויות. "אני תמיד שואף לטופ ולהיות הכי טוב שאפשר. אם תוך חצי שנה הגעתי לאולימפיאדה, אז האתגר הגדול הוא להיות מועמד למדליה באולימפיאדה הבאה, שבה כבר אהיה בעל נ