צילום: יובל חן "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו", וכך נראתה באושרה גם המשפחה הקטנה ממעגן מיכאל - ג'ניה ועמיחי (חסר רק הבן הקטן) – כשנסחפה ברחובות תל אביב עם נהר החוגגים הצוהלים (והמזיעים) במצעד הגאווה ביום שישי שעבר. "היה באמת שמח", מסכם ג'ניה.

עוד ספורט קיבוצי:
נשות רמת הכובש: כובשות את הטריאתלון
הכדורגלן מרמת השופט בדרך לקריירה מבטיחה
הכדורסלן הצעיר מבית השיטה: "במשחק אני נותן את כולי"

אתה ועמיחי זו אהבה ממבט ראשון?
"מהשיחה הראשונה", מדקדק ג'ניה דודוצקין (30), מתכוון לשיחה הגורלית עם עמיחי שרפשטיין בעקבות ההיכרות באינטרנט. "מההתחלה ידענו שקורה לנו משהו לא רגיל. היה קליק, והבנו שזהו זה".

הם לא בזבזו זמן: שמונה חודשים אחרי ההיכרות התארסו, ולפני כשנה וחצי נישאו - קודם בניו יורק, ואחר כך במעגן מיכאל, הקיבוץ של עמיחי, ובקרוב גם הקיבוץ של ג'ניה.



הוא נולד באזרבייג'ן, וכשהיה בן ארבע הגיע עם הוריו לקיבוץ כפר מסריק במסגרת בית ראשון במולדת. שם עברו עליו ילדותו ונעוריו, ומשם צמחה הקריירה שלו כשחקן כדורעף מצטיין, לימים קפטן (וכבר הומו מוצהר) של קבוצת מטה אשר המהוללת. אבל מעגן מיכאל, כך נדמה, מתאים לו יותר.

"מההתחלה אהבתי את המקום, ששונה מאוד מכפר מסריק: גודל האוכלוסייה, סוג הבנייה, חדר האוכל המדהים והקרבה לחוף הים. שם אתה קצת חוזר אחורה בזמן: הכול פשוט מאוד, ויש בזה יופי בעיניי, אבל כאן יש יותר איכות חיים ומרגישים כאילו בתוך פארק גדול. גם האווירה ליברלית יותר. מתקיימים כאן דיונים ערכיים, והצבעות, ומעורבות של חברים בהחלטות ובתהליכים כפי שלא הייתי רגיל להם בכפר מסריק. אני אוהב את זה".

נתקלת בהומופוביה בקיבוצים?
"כילד, ובגיל ההתבגרות, היו ילדים - גם בבית הספר וגם בקיבוץ - שהיו צוחקים עליי, מחקים אותי ושרים שירי גנאי. בגילים האלה, 13-14, לא היה לי עם מי לדבר, וזה לא היה פשוט".

איך התמודדת?
"אחרי שיצאתי מהארון התחלתי לעודד את החבר'ה לנהל אתי דיאלוג, ולפעמים הייתי אפילו קצת פרובוקטיבי. הצבתי בפניהם מראה, רציתי לעורר אותם לשאול שאלות, גם את עצמם וגם אותי. אמרתי להם: סוף־סוף יש לכם הזדמנות להכיר הומו ולא כקללה, לדבר אתו, להרחיב מעט את ראיית העולם שלכם ולהתיידד עם דמות לא סטנדרטית.

"טוב, אבל כל זה רחוק כל כך ממני עכשיו, והמציאות השתנתה מאוד מאז. בקיצור, אכן חוויתי הומופוביה, אבל מעולם זה לא הגיע עד, נניח, להטלת חרם, אולי גם בזכות ההצטיינות שלי בספורט. תמיד קיבלו אותי, כולל ותיקי הקיבוץ, שתמיד היה לי חיבור מצוין עמם".

לפני שלוש שנים פרש מהכדורעף ועבר להתגורר במעגן מיכאל, עם עמיחי ועם הבן שהביא עמיחי עוד לפני המפגש הגורלי עם ג'ניה, בדירה משותפת קרוב לים, כמו שתמיד חלם. במונחי התקנון הוא במסלול של "טרום קליטה" ומוגדר "בן זוג סטודנט". הוא לומד פסיכולוגיה לתואר ראשון ונותן מכסת שעות עבודה בחינוך הבלתי פורמלי בקיבוץ.



בסוף החודש שעבר עלה עם משלחת ספורטאים ופעילי ספורט למשכן הכנסת, לדיון שיזמה ועדת התרבות והספורט בכנסת, על "להטבופוביה" בספורט. "זו היתה הפעם הראשונה שהנושא עלה לדיון במסגרת כזו, וכששמעתי את הח"כים אומרים שהבעיה מעולם לא הובאה בפניהם ושזו להם פעם ראשונה שהם נתקלים בה, הלסת שלי נשמטה. זה רק מראה כמה הבעיה אמתית וחריפה בארץ, כמו בכל העולם".

כספורטאי, נתקלת בה?
"חוויתי הומופוביה כספורטאי, אבל בעיקר לפני שיצאתי מהארון. אני לא גורע מאומץ המעשה עצמו, אבל רוב הספורטאים, וגם מאמנים, שופטים וכוונים לא מעזים לצאת מהארון, אלא רק אחרי שהם פורשים. הפחד מהתגובות ומההשלכות של היציאה על הקריירה הוא חזק מדיי. קח את הדוגמה הטרייה של גילי מוסינזון, שלפי דבריו סבל לאורך כל הקריירה שלו מגילויי הומופוביה בכדורסל".

מה מקור הבעיה?
"ההומופוביה מושרשת כל כך בספורט, עד שנעשתה חלק מהנורמה ההתנהגותית ברוב מועדוני הספורט בארץ, ומן הסתם גם בעולם. התבטאויות הומופוביות של ראשי אגודות, של ספורטאים ושל מאמנים, בעיקר בקבוצות נוער, גם אם הן נאמרות לפעמים בהיסח הדעת, וההתעלמות שלהם מהתבטאויות של אחרים, יכולות לגרום נזק נפשי אדיר לספורטאים, בפרט לצעירים שבהם.

"דוגמה לדרך פעולה רצויה, שעלתה גם במפגש בכנסת, היא המודל של חוש"ן, המרכז לחינוך לסובלנות של קהילת הלהט"ב. כמו שהמודל הזה מעביר פעולות הסברה לשוטרים במהלך הכשרתם,
טוב שייעשה גם במהלך הכשרה של מאמנים. בכל מקרה, בכנסת הוחלט על מפגש נוסף לקדם צעדים מעשיים. ובינתיים, חברת הכנסת מרב בן-ארי סיכמה כך: 'קדימה, לעבודה. אנחנו אתכם ומאחוריכם'. זה היה מפגש חשוב ומוצלח".

אתה אדם מאושר?
"אני יכול להגיד שכן. אף על פי שבמדינה אני מופלה לרעה, לפחות לא זורקים כאן אנשים כמוני מה