צילום: גרי בל טריאתלון הנשים בשנת 2011 היה עוד תחרות שקפצה לי על לוח התחרויות בשוונג. הסתקרנתי ונכנסתי לאתר הבית. מצאתי את עצמי קוראת. ושוב קוראת. מתאהבת בסיפור האישי. מתאהבת ברגע ובסוזי דבוסקין - ברוח שלה, בעוצמה, בסיפור הנשי, במקום שבו נולדה התחרות הזו, ביכולת שלה להמשיך את המסורת, לשמר את החוויה, להכניס את כולנו לעולמה, לפתוח לנו דלת רחבה אל הנסתר מעינינו - לגלות את עצמנו, לפעמים מחדש.

עוד ספורט קיבוצי:
הכדורגלן מרמת השופט בדרך לקריירה מבטיחה
הכדורסלן הצעיר מבית השיטה: "במשחק אני נותן את כולי"
הקיבוצניק הצעיר אלוף ישראל בניווט ספורטיבי

אני מתבוננת בגלריית התמונות, והתרגשות קלה מציפה אותי. האם אני יכולה?

"כל אחת מנצחת", כתוב שם. בכל גיל, בכל משקל, בכל מצב גופני.

כל אחת מנצחת? גם אני?!



אבל אני יודעת רק לרוץ ולקפוץ ראש למים. הרכיבה שלי מסתכמת ברחבי הקיבוץ, מהכולבו לבתי הילדים וחזרה הביתה.
אני מתבוננת שוב בגלריית התמונות, גומעת שוב ושוב את כל הסיפורים האישיים, מפנימה את כל הכתבות ואת המאמרים.
מתמכרת לסיפורים, לתיאורים: "טוב לנשמה", "זמן איכות עם עצמי", "כוח נשי", "הישג נשי", "לעשות בשבילי".

כן? אני יכולה? אני יכולה!

2016. שישי במספר. אותה גברת. אותו חודש. אותו מקום. הכול אותו דבר, ובכל זאת שונה כל כך. השנה הזאת מרגשת במיוחד. חמש חברות מקיבוצי רמת הכובש משתתפות בתחרות, והן על קו הזינוק לצדי. להן תהיה זו הפעם הראשונה.
זו שאחריה כבר אין דרך חזרה. הנשמה התמכרה.

זה כל כך לא מובן מאליו להחליט לעשות בשביל עצמך. והן החליטו. סימנו מטרה ואט-אט סללו את הדרך אליה.

אני מלאת הערכה וגאווה כלפיהן. זו הלוא המשמעות האמתית של התחרות הזאת, הדלת הנפתחת לשעות מספר בפני כל אחת מאתנו. לטעום, לחוות, לצאת לרגע משגרת היום-יום שלנו. להיות אך ורק אנחנו.

גם הן מגיעות אחרי יום עבודה מחוץ לבית. דניאל היא תלמידת תיכון, ורינת ילדה לפני שלושה חודשים בלבד. ובכל זאת הן כאן, בוחרות להרגיש מאותגרות, ספורטאיות, יפות, מאושרות. לשחות, לרכוב, לרוץ.

במשך מספר חודשים התאמנו לרגע הזה. חלקנו בקבוצה, חלקנו לבד. העלינו עומסים, שיפרנו טכניקה, תרגלנו והתרגלנו. ואם אפרוט לכם עוד את המנגינה הזאת, הקסם קורה כבר באימונים ומתחיל בחיוכים. כולן מחייכות, כולן מפרגנות, מעודדות, תומכות. המילים הטובות ממלאות את חלל האוויר. חיבור קסום של אישה לאישה. הקסם הנכון. לא הקלישאות.

השחר עולה והבטן מתהפכת. אני משננת וזוכרת את המטרה, את העשייה. להחזיר לגוף את תחושת המסוגלות, את ההצלחה. יאללה, קדימה! אנצח את השדים. אנצח את הרופאים.

יוצאות לדרך. שיחת חולין ברכב על מה צפוי לנו, ועל איך הים. והנה סערה נפשו של הים בהלימה מוחלטת עם שלנו. המסלול משתנה, ובמקום קטע שחייה שוב - כבשנה שעברה - נחמצן את רגלינו עד כלות בריצת גלים מהירה.

אנו מתייצבות על קו המים. שטח ההחלפות מוכן. קופאות מקור. נרטבות קצת. נשימה ארוכה.

קופצות למים. וזהו, שם הכול מתחיל. גלגל נהדר החל את מסלולו. גלגל מלא באוויר ובאנרגיות טובות. המשפחה והחברים בקהל. מריעים וקוראים. בכל פעם שפוגשים זוג עיניים מוכר לאורך המסלול ההתרגשות עולה ומציפה.

מדלגות מהמים. שטח החלפה. אל האופניים. שטח החלפה. זהו, הגיעה הריצה.

מאמץ אחרון וזה שלנו. של כולנו. קו הסיום באופק מגביר את קצב פעימות הלב.

כל אחת יכולה, וגם אנחנו. עכשיו לבד. עכשיו חלק מכולן.

לאורך כל היום המופלא הזה עטפה אותי תחושת גאווה, תחושת הצלחה. מביטות בנשים שסביבנו, בחברות, בנשים המתחרות. רוכבות ושוחות אחריהן. מודות על הזכות להיות חלק מהמופע המרשים הזה. חוצה את קו הסיום ובודקת מי כבר סיימה ומי עוד על המסלול.

כולנו כבר כאן. חיבוק גדול של אושר ושמחה. קפה קטן, שיח עם בני המשפחה, והחלטה - מתייצבות שוב בשנה הבאה.

ועכשיו אנו מזמינות גם אתכן, אלו שקוראות, שרוצות ואולי קצת חוששות. הזמן שלכן הגיע,
והוא נכון יותר מתמיד. אם אינך רוכבת, רוצי. אם אינך רצה, שחי.

לכל אחת מכן יש מקום ותפקיד ביום הזה. אין חובה להתחרות בכל השלושה, לפעמים מספיקה טעימה קטנה כדי להצית את הלהבה.

אנחנו מביטות בתמונות, ברגע המיוחד שעבר ונצרב. מביטות בגאווה. מביטות בהצלחה.

מקוות לפגוש גם אתכן על קו הזינוק בשנה הבאה. וזכרו - כל אחת יכולה!