צילום: בועז חנוכי הוא רק בן 15 וכבר מרקיע לגובה של 2 מטר (בלי נעליים ועם פוטנציאל להמשיך ולגבוה). רק בן 15 וכבר משחק בשלוש קבוצות: בנבחרת הקדטים של ישראל, בקבוצת הנערים, ובקבוצת הנוער של מועדון גלבוע־מעיינות. לאחרונה העפילו שתי הקבוצות של המועדון לגמר הפלייאוף של אליפות המדינה, והנערים אף זכו באליפות.

עוד ספורט קיבוצי:
הקיבוצניק הצעיר אלוף ישראל בניווט ספורטיבי
האדומים ממטה אשר מעופפים לאליפות רביעית ברציפות
הקיבוצניקית מאוכזבת: הוציא את דיוויד מהמשחק

הוא רק בן 15 וכבר יש לו לו"ז צפוף של אימונים ומשחקים, בארץ ובחו"ל, לו"ז שאינו מבייש שום כדורסלן מקצועי. ובין לבין - גם מסגרת לימודים תובענית ותחילת ההכנות לבחינות הבגרות.

זהו יותם חנוכי, בנם של בועז ושל איילת חנוכי, בן בית השיטה, תלמיד בית הספר עמק חרוד, נער יפה, עיניים גדולות, צנוע - מלח הארץ. "כשהוא נולד", אומרת איילת, "ראינו מיד שהוא יהיה גבוה, אבל לא תיארנו שיגיע לשני מטר בגיל צעיר כל כך. שני אחיו הבוגרים הם גבוהים בגדר הנורמה, מטר ושמונים פלוס, אבל הוא השיג את כולם".



איך זה להיות הכי גבוה בכיתה?
יותם חנוכי: "להיות הכי גבוה בכיתה זה להיות יוצא דופן כל הזמן, אבל מתרגלים לזה. בכניסה לבית אני רגיל להתכופף, לא נורא. היום אני שמח וגאה בגובה שלי".

עם מידות הבגדים הוא מסתדר, אבל לא כל כך עם נעלי הספורט. מידה 51 קשה למצוא בארץ, ולכן קונים לו אותן בחו"ל. עכשיו קונים לו גם מיטה מיוחדת. אבל אלו הן בעיות קטנות, טכניות, לעומת היתרון העצום שיש לו בכדורסל. מאמנים מחפשים בנרות את הגבוהים, ויותם הוא נכס.

איך זה התחיל?
"כילד קטן אהבתי יותר כדורגל. שני אחיי שיחקו כדורגל, ורציתי ללכת בעקבותיהם. בכיתה ב' ראה אותי על המגרש לירן וינקור, מנהל מועדון הכדורסל גלבוע-מעיינות, והציע לי לבוא לחוג אזורי. אבא תמך ואמר: 'אם לא יהיה לך כיף - תחזור, אבל כדאי שתנסה'. באתי ו... התאהבתי. שלוש שנים שיחקתי באולם במסילות, ובכיתה ו' עברתי לשחק בקבוצת הכדורסל בעין חרוד עם נערים מכיתה ח', שחלקם מהאקדמיה לכדורסל של המועדון. תמיד שיחקתי עם גדולים ממני".

כיום יש לו שלושה מאמנים: בקבוצת הנערים, בקבוצת הנוער ובנבחרת הקדטים. הם מתאמים ביניהם את זמני האימונים כדי לאפשר ליותם להשתתף בכל המסגרות בלי ליצור על כתפיו עומס יתר. סדר היום שלו מתחיל ב-6:00 בבוקר באימון עד 8:30. ואז מקלחת, החלפת בגדים וריצה לבית הספר. אחר הצהריים - כל יום שעתיים אימון, ובימים שני ורביעי - משחקים. פעם בשבוע יש לו אימון ערב עם הקדטים במכון וינגייט.

תכנית כזו קשוחה בטח לא משאירה מקום לחברים.
"יום שישי הוא יום קודש לחברים, שרובם מהכדורסל. החבר'ה מהקיבוץ רגילים לראות אותי משחק, ומדי פעם יוצא לנו לשחק יחד. הם מקבלים את אורח החיים האינטנסיבי שלי בפשטות ובטבעיות, וככה אני אוהב אותם".

ההורים איילת ובועז מגיעים לכל המשחקים עם חבורת הורים נלהבים לא פחות. יש להם אפילו תורנות הבאת אוכל ופינוקים לחבר'ה. הם מסיעים, הם מעודדים, הם מתפנים מכל עיסוק ועומדים לרשותו באופן טוטלי.

בספורט אתה פעם למעלה ופעם למטה. איך מתמודדים עם זה?
"כשאני מצליח, אני לא יוצא מהכלים. די מהר אני יורד לקרקע. וכשאני מפסיד, אני לא על הקרשים, אני מבין שזה חולף. במשחק אני נותן את כולי, ומה שיוצא - יוצא. לא אשקר לך, ההרגשה שלי אחרי הניצחון שלנו על הפועל תל אביב והעלייה לגמר הפלייאוף היתה מדהימה! עשינו היסטוריה!"

בחצי הגמר היתה המחצית הראשונה שייכת לתל אביבים, אך בהמשך המשחק, עם הנחיות חדשות של המאמן ליאור קרת, התחזקה ההגנה והם ניצחו 74:79. 800 האוהדים כמעט הרימו את הגג מרוב רעש. זה היה קיבוצניקים מול עירוניים. פריפריה מול מטרופולין. דוד מול גוליית. ועכשיו העמק בגמר.

מתכוננים לשחק מול קבוצות ברמה של מכבי תל אביב, עם תקציבים גדולים בהרבה. בסיום אמר המאמן:
"מה שקרה כאן לא שייך לכדורסל וגם לא להגנה. זו הרוח של החבר'ה המדהימים האלה, ואני מאושר בשבילם".

אתה עוד תהיה כוכב.
"כוכבים יש רק בשמים", אומר יותם באדישות. "נכון, אני שואף להגיע לרמות הכי גבוהות שאפשר, אולי ליורוליג. זה החלום של כל שחקן, אבל כרגע אני מסתכל על שלוש השנים הקרובות ולא מוותר לעצמי, לא בלימודים ולא בכדורסל. אני חייב להיות מאורגן וממושמע כדי נצל את הזמן באופן הכי חכם שיש".