צילום: שרון נוה לברון ואני במשבר יחסים.

עוד סיפורים ספורטיביים מקיבוצים:
מחניים: בן 13 שחה עשרה קילומטרים ברצף
"לדווש גם כשיש ספק ולא רואים מטר קדימה"
הקצין הקיבוצניק מאמין באורח חיים בריא

נכון, יש יגידו שמדובר ביחסים דמיוניים וחד-צדדיים, אבל אנשים אומרים כל מיני דברים כל הזמן ולא צריך להתייחס לכל דבר.

אגב, לא רק אתי לברון עלה על שרטון. נדמה שבימים האחרונים הקהילה היהודית בקליבלנד מסתובבת עם הפנים למטה, כועסת ומדוכדכת משהו. קיבלתי בימים האחרונים המון שיחות טלפון והודעות מישראל (באמת נחמד ששומרים על קשר רק כשדיוויד מפוטר, חשבתי לעצמי בפולניות), ואני מרגישה שגם בישראל קצת-הרבה עצבנים.

ובצדק.



דיוויד בלאט, מעבר להיותו אדם נעים הליכות וממש חמודי (מחמש הדקות בהן הצקתי לו והוא נפנף אותי כל כך יפה ובעדינות), הוא סמל לקשר היהודי-ישראלי. והאמינו לי שאני לא מגזימה. קהילה שלמה כאן עוקבת אחריו ותומכת בו בגאווה רבה, ומדינה שלמה יודעת איפה קליבלנד בכלל רק בזכותו (יש יגידו שכך הייתי גם אני, כשקיבלתי את הצעת העבודה).

אנחנו אוהבים סיפורי גבורה, ובחור נחמד, חכם, עם הומור מתובל בקצת ציניות (כיאה למי שבילה שנים לא-מעטות בארץ), שהצליח להגיע לטופ - הוא סיפור לטעמנו. ומי שבעיניו טופ הוא לא לאמן קבוצת NBA לגיטימית לאליפות, מוזמן לעבור לטור אחר, כי בטור הזה אוהבים ספורט וחושבים שספורט הוא חלק אינטגרלי מהחיים - במיוחד אם אפשר גם לצפות בו בטלוויזיה, בעודנו מנשנשים איזה דונאט או שתיים (הגרסה האמריקנית לפיצוח גרעינים).

ובפיטורים, כנראה הכי לא-מוצדקים בהיסטוריה, פגעו לנו קצת בגיבור, באגו, בכבוד ובקשר היהודי-ישראלי שלנו לקליבלנד, שמפורסמת גם בתירס שלה ובמוזיאון לרוק'נרול, למקרה שתהיתם (לא אכלתי ולא הייתי, אבל ככה אומרים).

לברון הוא ללא ספק הסמל של קליבלנד. צריך לגור פה שתי דקות כדי להבין את זה. הוא מפרסם פה כמעט הכול, תמונת ענק שלו פרושה על קיר חיצוני שלם של ה-Q (האולם של הקאב'ס), וישנם אנשים שיהיו מוכנים למכור כליה כדי לצפות בו מהפרקט ולהצטלם אתו ל"סלפי" (פתטי, מגוחך... מי האנשים האלה בכלל?!). הוא גם ללא ספק שחקן ענק. אין לו הקלאסה והאצילות של מייקל ג'ורדן (האל המקורי שלבש 23), אבל יש משהו מרשים באופן שהדחפור הזה לוקח כדור והולך לסל ודורס כל מה שנקרה בדרכו.

ובשישי האחרון הוא דרס לנו את הסמל הפרטי שלנו. ואני, על אף חיבתי העזה ללברון (ולעוד כמה מחבריי שם) - אני לא אוהבת שדורסים לי. ואם למישהו יש ספק שפיטוריו של דיוויד לא קשורים ללברון, או נעשו אך ורק בגלל ההפסד הצורב במשחק האחרון נגד "גולדן סטייט" (שנמצאת כרגע שלוש רמות מעל הליגה, עם דיוויד או בלעדיו) - אז דעו לכם שתמימות זה דבר חמוד ומכמיר לב.

בין משחק למשחק, אני גם מורה ומאמנת כדורסל של ילדים. אחד הדברים שמאוד-מאוד מעצבנים אותי בימים האחרונים, הוא שהצעד הזה חסר כל ערך חינוכי או מקצועי. אנחנו מספרים לילדים שאם יתאמנו וישקיעו ויהיו מוכנים לתת מעצמם - הם יצליחו.

אנחנו מספרים להם שהצלחה נמדדת בתוצאות, ואומרים להם לא לשכוח להישאר אנשים טובים בדרך. מה שאנחנו צריכים לספר להם הוא שלמרות כל אלה, אין בחיים שום "גרנטי", ויש המון לא-פייר. שאפשר להיות בפסגה ואפילו להיות ראוי לה, ותוך רגע - כבר לא.

זה אנטי מקצועי, זה אנטי חינוכי, אבל אלה החיים. אז להלן מה שאגיד לילדים מעכשיו:
רק אם לברון יתחנן ויבקש ממש יפה, נשקול להצטלם אתו; נמשיך ללכת למשחקי הקאב'ס (כי זה כיף וקווין לאב החתיייך שם), אבל כבר לא ממש נתרגש אם הם יפסידו, כי הסמל שלנו יותר חשוב לנו; אתה יכול להיות ברילוקיישן שנים על שנים ואולי אפילו להיוולד כאן, אבל תמיד יתברר שישראל, הקרצייה הזאת, חשובה לך הרבה יותר ממה שחשבת; גם להפסיד אפשר בקלאסה. דיוויד בלאט הוא דוגמה לכך. וזה לא דבר מבוטל ב"לונג ראן"; תמשיכו להשקיע, כי בחיים, כמו שאומרים באמריקה, שום דבר לא נגמר - Until the fat lady sings.