הפועל מטה אשר, שכמעט לא פתחה את העונה בגלל בעיות תקציב, נמצאת במקום השני בליגת העל בכדורעף, עם פער ניכר מהמקום השלישי. אחד השחקנים הבולטים השנה, ג'ניה דודוצקין (בן 24 מקיבוץ כפר מסריק), משחק כבר שמונה שנים בקבוצה, ובשנתיים האחרונות קיבל צ'אנס וגם לקח אותו בגדול. הוא משחק בתפקיד ה"קצרן" במרכז הרשת, ובזכות היותו שמאלי, הוא מצליח לשגע את ההגנה, שלא מצליחה להתמודד מולו. הוא אינו גבוה, אך מחפה על כך בניתור ובאתלטיות. מי שעלה ארצה בגיל ארבע וחצי מחבר העמים, הפך כאן לשחקן מפתח במטה-אשר, קבוצה בעלת עבר היסטורי מפואר.

איך אתה רואה את מטה-אשר השנה?
ג'ניה דודוצקין: "זה ממש מוזר ומפתיע. בקושי פתחנו את העונה, היינו קרובים לסגירה, ולא רק שאנחנו מקום שני, אלא גם משחקים ממש טוב. אנחנו חזק בטבלה, וזה משמח מאוד. מזל שאנחנו לא במקום השישי-שביעי ואיכשהו מעבירים עונה".

השנה אתה דומיננטי יותר. איך אתה מתמודד עם הדרישות ממך?
"אני הבסיס, יחד עם המגיש עידו כהן (עברון) וגיא שמאי, ואלינו מצרפים שחקני חוץ. פעם הייתי פוחד ממשחקי בית, פוחד מביקורת, מה יגידו עלי בחדר האוכל. היום אני ממש מחכה למשחקי בית, לאינטראקציה עם הקהל, לפידבק ממנו. לפני שבוע הייתי קפטן כי עידו כהן נפצע. נהניתי מזה. לכאורה זה נראה מפחיד והאחריות יותר גדולה, אבל מצד שני זה יותר מדרבן. עברתי שינוי, והיום האחריות גורמת לי לרצות יותר. יש לי ביטחון לשחק, אני יודע שאעשה את הנקודה, וגם לוקח הפסדים פחות קשה. אני מעוניין להגיע ליציבות לאורך זמן. אני משחק בשקט כדי לשמור על ריכוז, בגלל בעיית הקשב והריכוז שלי. אני 'ילד ריטאלין', מהסוג שקורא דף בספר ומיד שוכח כל מה שקרא".

איך אתה מסביר את הקפיצה הגדולה ביכולת המשחק שלך?
"השינוי קרה בשנתיים האחרונות. קיבלתי במה להביע את עצמי וגם פרגון מהמערכת, שסומכים עלי. שאם יהיה לי משחק לא טוב זה לא סוף העולם, ועדיין ייתנו לי לשחק. יש לי תמיכה מהקבוצה, האווירה שם מוסיפה לי המון. השחקנים מבלים ביחד וזה מוסיף ביטחון.
אבל הסיבה העיקרית היא שנתנו לי יותר מקום, וזה שינה הכול. לפני שנתיים הייתי עם רגל וחצי בחוץ כי לא הייתי מוכן יותר לשבת על הספסל. לאט-לאט נתנו לי יותר להיכנס למשחק. היום אני קצרן שמאלי, נמוך יחסית, זריז, וחייב לעבוד קשה ולהיות בכושר כדי להתגבר על מגבלת הגובה".

עלית בגיל ארבע. אתה מרגיש חלק מהנוף הקיבוצי או שונה?
"תמיד הגדרתי אותי ואת המשפחה שלי כ'מתייוונים'. כשאתה מגיע לקיבוץ אתה הופך להיות חלק מהכלל. ההורים שלי התערו פה מיד. אבי עבד במפעל, אמי היתה בעצמה שחקנית כדורעף, ואני הייתי כל הזמן עם בני גילי. עם עצמי אני מרגיש לגמרי ישראלי ולגמרי קיבוצניק. במבטא שלי אי-אפשר לשמוע שאני רוסי. עד ששומעים את השם שלי לא יודעים שאני רוסי. אני דוגמה של אדם שאיבד את אופיו הרוסי והפך לקיבוצניק ישראלי".

ומה בעתיד?
"ראשית, בקיבוץ יש לי תנאים שלא אקבל בעיר. ההורים שלי פה, אני עובד בקיבוץ, שזה נוח, וזו קבוצת הבית שלי. אני רוצה להשלים בגרויות וללמוד פסיכולוגיה באמנות או משהו מתחום מדעי ההתנהגות. פסיכולוגיה תמיד עניינה אותי. אני רוצה לשחק בזמן הלימודים, וכשאסיים ללמוד אולי אתחיל לעבוד במקצוע, ואולי אז גם אפרוש מהמשחק. אבל יש לי עוד כמה שנים טובות עד שזה יקרה".