צילום: משה מילנר, לע"מ כדי להצליח בתביעה נדרשות טענות משפטיות מוצלחות, אך קשה להצליח בתביעה בלי הוכחות טובות. והנה הסיפור: קיבוץ עין המפרץ, באמצעות עו"ד אליק גרץ, תבע כ-24 אלף שקלים מאחד שעמו, לטענת הקיבוץ, הייתה לקיבוץ פעילות עסקית משותפת.

עוד ידיעות משפטיות מהקיבוצים:
תאונת העבודה ביגור שהגיעה לבית המשפט
פה קבור הכסף: על הסכסוך בבית העלמין

הקיבוץ תיאר שבשנת 2003 הוא הקים מפעל ראוי לטיפול בנזקי חקלאות שנגרמו מחיות בר. בשנת 2007 הוא פנה אל הנתבע כדי שישתף עמו פעולה בעסק, והשניים החלו לעבוד בשיתוף פעולה עסקי שמעולם לא הוסדר בהסכם בכתב. בשלב מסוים - בין השנים 2013-2012, הופסקה הפעילות המשותפת ביניהם, והקיבוץ דרש מהנתבע שישיב לו הוצאות שהוציא הקיבוץ במסגרת הפעילות המשותפת.



הקיבוץ סיפר שבמסגרת פעילות זו הם נהגו להתחלק בהוצאות ובהכנסות, וכשהיה הקיבוץ מוציא כספים לצורך העסק, היה הנתבע משיב לקיבוץ מחצית מההוצאות הללו. מנגד טען הנתבע, באמצעות עו"ד רון אביב, שהוא לא התקשר עם הקיבוץ בהסכם, וכי כל המערכת העסקית הייתה בינו לבין נציג הקיבוץ (הקב"ט או הרב"ש), שאמר לו שנושא הטיפול בנזקי החקלאות הוא עסק בבעלותו.

הנתבע ביקש לדחות את התביעה בהיעדר כל ראיות לקיומו של החוב. הוא תיאר ששיטת העבודה הייתה שנציג הקיבוץ היה מונע נזקים לחקלאות מחיות בר בעיקר באמצעות נשק, ואילו הוא היה משתמש באמצעים אחרים, כגון כלבים ולכידה. כל מי שביצע עבודה היה מממן את ההוצאות הכרוכות בה ומקבל את הרווחים בעבורה.

השופטת נסרין עדוי-ח'דר מבית משפט השלום בחיפה אמרה שהואיל ומדובר בהוצאות של הקיבוץ לצורך קיומו של מפעל שבבעלותו, החובה לשלם הוצאות אלו חלה על הקיבוץ. אך הטענה של הקיבוץ היא שהוצאות אלו חלו על הנתבע מכוח הסכמה בין הצדדים.
כלומר, טענת הקיבוץ היא שעל הנתבע להחזיר לקיבוץ מכוח התחייבות חוזית את תשלום ההוצאות.

לצורך כך היה על הקיבוץ להוכיח הסכם או להניח תשתית עובדתית שממנה ניתן ללמוד על פרטי ההתקשרות החוזית שבין הקיבוץ לנתבע. זאת לא נעשה ולא הוכח. לא ידועים משך הפעילות, התמורה וחלקו וחובותיו של כל צד בפעילות המשותפת. משכך היא קבעה כי לא ניתן ללמוד על מקור חוזי אשר מכוחו ניתן לחייב את הנתבע בתשלום ההוצאות לקיבוץ. כך גם לא הוכח כלל, הוסיפה השופטת, שבין הקיבוץ לבין הנתבע היה הסכם כלשהו לטיפול בנזקי החקלאות.

לפי התרשמותה עבדו הנתבע ונציג הקיבוץ בעסק במקביל, תוך שיתוף פעולה ביניהם, וללא מעורבות הקיבוץ. הקיבוץ אף לא הוכיח, המשיכה השופטת, כי ההוצאות שהוא דורש אכן הוצאו. היא דחתה את התביעה, וחייבה את הקיבוץ לשלם לנתבע 3,000 שקלים שכר טרחת עורך דין.

"הנתבע תיאר ששיטת העבודה הייתה שנציג הקיבוץ היה מונע נזקים לחקלאות מחיות בר בעיקר באמצעות נשק, ואילו הוא היה משתמש באמצעים אחרים, כגון כלבים ולכידה. כל מי שביצע עבודה היה מממן את ההוצאות ומקבל את הרווחים בעבורה"