צילום: קובי וולף בית משפט השלום בנתניה הורה על פינוי החברות המפעילות של מתחם מגרש הגולף ומועדון מבנה הגולף היושבים על כ-18 דונם באדמות קיבוץ געש. השופטת סמדר אברומיץ-קולנדר קיבלה את תביעת קיבוץ געש להצהיר שההסכם שבין הצדדים הגיע לידי סיום, ופסקה כי על המפעילות-הנתבעות לסלק את ידן מהמתחם עד ליום 1.2.2017.

עוד ידיעות משפטיות מהקיבוצים:
תביעת תל יוסף והמדגה: אחריות אישית לנושאי המשרה בקיבוץ
האישה לשעבר שתבעה לקבל מחצית מזכויות השיוך

בינואר 1999 התקשר געש בהסכם שלפיו העמיד לרשות המפעילות שטח קרקע לצורך הקמה וניהול של מועדון גולף. בהסכם, טען הקיבוץ, נקבעה הוראה צופה פני עתיד באשר להתרחשות היכולה להביא לסיום ההסכם, וזאת במקרה שבו לפי דרישת מִנהל מקרקעי ישראל ייכללו מקרקעי המתחם במכסת הדונמים שיקצה המִנהל לקיבוץ למטרה שאינה חקלאית (כלומר, למטרות תעשייה, מסחר וכולי).



במצב דברים כזה, הסביר הקיבוץ בתביעתו, הוסכם במפורש שאם השטח הכולל שיבקש הקיבוץ יהיה למטרה שאינה חקלאית (דהיינו שטח המתחם וכן שטחי מקרקעין נוספים המשמשים את הקיבוץ למטרה שאינה חקלאית) - ויעלה בעקבות זאת על המכסה המרבית שהקצה המִנהל לקיבוץ למטרה זו - יבוא הסכם זה לסיומו מבלי שתהיה למפעילות כל טענה בקשר לכך כלפי הקיבוץ.

כמה וכמה החלטות של מועצת המִנהל הקטינו עם השנים את מכסת הקרקע שבה קיבוץ במרכז הארץ יכול לעשות שימוש למטרה שאינה חקלאית (מ-250 דונם ל-60 דונם). בשנת 2008 הודיע המִנהל לקיבוץ שמכסת השטחים שבהם עושה הקיבוץ שימוש למטרה שאינה חקלאית (ובכלל זה שטחי המתחם) עולה על המכסה המותרת, ולכן נדרש הקיבוץ להתאים את השימוש שהוא עשה במקרקעין.

משכך הודיע הקיבוץ לנתבעות, מפעילות המתחם, שההסכם בא לסיומו. געש ניסה תקופה ארוכה להגיע להסכם עם המִנהל, שכן רצונו היה בהמשך פעילות הנתבעות, ואכן עלה בידו להגיע להסכמה עם המִנהל ולפיה הוא יפסיק את הפעלת מועדון הגולף בנובמבר 2010. משלא הפסיקו הנתבעות את פעילותן, הגיש הקיבוץ עוד בשנת 2010 (באמצעות עו"ד גיא פורר) תביעת פינוי כנגדן.
הנתבעות טענו מנגד (באמצעות עו"ד אייל רוזובסקי) שהקיבוץ שהוא זה שהפר את ההסכם, ותבעו את אכיפתו של ההסכם ואת המשך קיומו. לטענתן, על הקיבוץ היה לפעול לאישור תכנית מתאר חדשה או לקבל אישורים לשימוש חורג. עוד הן טענו כי רוב המתחם אינו אלא מתחם לגידול דשא, שהוא גידול חקלאי, ולכן מדובר בשטח חקלאי.

השופטת לא השתכנעה, וסברה שהשימוש שעושות הנתבעות במתחם אינו שימוש חקלאי. זו גם עמדת המִנהל, שאינו סבור שהשימוש במתחם הוא חקלאי. גם הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה קבעה שלא ניתן לראות בגידול דשא לצורכי גולף שימוש חקלאי הדרוש במישרין, ולכן היא דחתה את השימוש המבוקש במגרש לצורכי גולף.

השופטת דחתה את טענת הנתבעות שהקיבוץ הפר את ההסכם, והסבירה שנציגי הקיבוץ לא יכלו לדעת בעת שניהלו את המשא ומתן עם הנתבעות שאכן יצומצמו השטחים שבהם ניתן לעשות שימוש למטרה שאינה חקלאית. היא מצאה שהקיבוץ עשה כל שביכולתו, בשיתוף פעולה עם הנתבעות, כדי להשאיר אותן במתחם. הוא ניסה להגיע להסכמות עם המִנהל שיתירו המשך ההסכם בין הצדדים, וגם פעל מול רשויות התכנון בעניין זה.

גם אם בפועל לא הגיש המִנהל כל תביעה כנגד הקיבוץ באשר לשטח המתחם (אלא באשר לשטחים אחרים), עדיין זו זכותו של הקיבוץ, לפי ההסכם, להודיע לנתבעות על סיום ההסכם, הוסיפה השופטת, הגם שהקיבוץ המשיך במגעיו עם המִנהל כדי לדחות את פינוי המתחם. האם היה על הקיבוץ לצרף את הנתבעות למגעיו מול המִנהל, כטענת הנתבעות? השופטת השיבה על כך בשלילה. הסכם החכירה הוא בין הקיבוץ למִנהל, ודרישת המִנהל הופנתה לקיבוץ.

סוף דבר, השופטת פסקה על פינוי הנתבעות מהמתחם וחייבה אותן לשלם 30 אלף שקלים הוצאות משפט.