צילום: אושרה סגל שבעה מיליון שקלים תובעות מקיבוץ שובל בנותיו ויורשותיו של אביהן המנוח, בן הקיבוץ שהיה חבר בו עד 1991. בשנת 1954, בהיותו של האב תינוק בן ארבעה חודשים, נהרג אביו מפגיעה של מטוס ריסוס שביצע עבודות ריסוס בשדות הקיבוץ.

עוד ידיעות משפטיות מהקיבוצים:
הוסכם: מבנה זמני לבית הכנסת בשריד
האישה לשעבר שתבעה לקבל מחצית מזכויות השיוך
המחלוקת בין הקיבוץ לבעלי הקרקע הפרטית

באמצעות עורכי הדין אליעד שרגא ורנון גורטשטיין סיפרו היורשות בתביעה שהגישו לבית המשפט המחוזי בתל אביב, כי סבתן, אם האב המנוח, הגישה בזמנו תביעת נזיקין כנגד חברת הריסוס, ובשנת 1956 נפסקו לזכות בנה הקטין באותה עת (האב המנוח) 5,400 לירות ישראליות.



הן תיארו כי בעקבות פסק הדין נחתם הסכם בין הקטין (באמצעות האפוטרופוסים שלו) לבין הקיבוץ, ולפיו הופקד סכום הפיצויים בקיבוץ בדרך של הלוואה צמודת מדד. עוד הורה ההסכם שהפירות שיתקבלו מהפיקדון ישמשו כהשתתפות בהוצאות אחזקתו של המנוח בקיבוץ. לפי ההסכם, הן אמרו, היה על הקיבוץ להשיב לאב את סכום הפיקדון בעת שימלאו לו 18 שנים.

הבנות טענו כי משלא עשה כך הקיבוץ הוא הפר את ההסכם, וכלל לא טרח ליידע את המנוח בדבר קיומו.

בשנת 2012 (כשנה קודם שנפטר המנוח), הוא גילה במקרה, מתארות התובעות, את קיומו של ההסכם, אך הקיבוץ לטענתן, הגם שהודה שאכן מצויים בידיו כספים השייכים למנוח, הציע להשיב לו כמה עשרות אלפי שקלים. סך הסכום המקורי, צמוד למדד ובריבית שנתית מקסימלית, מגיע לכדי תשעה מיליון שקלים לפי חישוב התובעות. הן עתרו לבית המשפט כי יורה לקיבוץ להשיב להן את סכום הפיקדון שאותו הוא מחזיק לטענתן. אך משיקולי תשלום אגרה, הן הגישו תביעה בסך שבעה מיליון שקלים בלבד.

שובל, באמצעות עורכות הדין דניאלה יעקבי וכרמית דורון (אסנת נווה ושות', עורכי דין), דחה את הטענות נגדו, ואמר שאין בתביעה כל ראיה לכך שהקיבוץ אכן קיבל את הכספים.

"התביעה אינה אלא החזרת רעה לקיבוץ תחת טובות רבות", אמר הקיבוץ, והסביר שמדובר בקיבוץ שיתופי, שסיפק כל השנים את צורכיהם של בני המשפחה. הקיבוץ הוא "הניזוק הכלכלי כתוצאה ממותו של אבי המנוח, והוא דאג לכל מחסורו הכלכלי של המנוח בסכומים העולים לאין שיעור על הסכום שנפסק למנוח על פי פסק הדין"

לטענת הקיבוץ, תביעת הפיצויים הוגשה בעת ההיא בידי הקטין (האב המנוח) ואמו, שכן לפי המצב המשפטי דאז לא יכול היה הקיבוץ להיות התובע. בית המשפט הכיר בזמנו בכך שהפיצוי, לפי פסק הדין, אמור להשתלם לבני משפחת המנוח רק בעת עזיבתם את הקיבוץ. ההסכם, אמר הקיבוץ, אינו עומד בזכות עצמו, ואין בו כדי לשנות מחובתם של חבריו להעמיד את כוח עבודתם ואת מלוא הכנסותיהם לטובת הקיבוץ.

המשמעות היא כי אף אם הכספים הללו היו מועברים למנוח בהגיעו לגיל 18, כי אז בהתאם לאורחות החיים בקיבוץ היה חייב המנוח להשיבם.

לצד כתב ההגנה הגיש הקיבוץ בקשה מיוחדת, ובה הוא טען כי יש לדחות על הסף את התביעה שכן עילתה התיישנה, באשר חלפו 42 שנים מאז שהגיע המנוח, בשנת 1971, לגיל 18 (המועד שבו לפי התובעות היה על הקיבוץ להשיב את הכספים למנוח), ועד ליום פטירתו.

השופטת אסתר נחליאלי חיאט השתכנעה כי מדובר בעילת תביעה ישנה נושנה, אך היא לא קיבלה את הבקשה לדחות את התביעה על הסף. היא הסבירה שהתובעות מתארות מצב דברים שלפיו נעלמו מהן עובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בהן, ואף טוענות להעלמה מכוונת של החוזה והמידע. "אלה הן טענות עובדתיות שיש לברר אותן", אמרה השופטת, "שכן חוק ההתיישנות קובע כי בנסיבות כאלה - הקרויות 'התיישנות שלא מדעת' - תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובעות עובדות אלה".

"ברור", המשיכה השופטת, "כי לא ניתן לקבוע ממצאים בשלב זה בשאלה אם אכן הועלמו עובדות הנוגעות לעילת התביעה, לעצם הידיעה, לשאלת ההעלמה של המסמכים, לשאלה אם החזיק הקיבוץ בעותק של החוזה, ואם אכן הייתה זו הטעיה ביודעין". מירוץ תקופת ההתיישנות של תביעה מושעֶה, גם אם הנתבע מטעה ביודעין את התובע, לרבות בדרך של אי גילוי ביודעין של עובדה מהעובדות המהוות את עילת התובענה". הדיון יימשך בבית המשפט בפברואר.