צילום: דוד עינב בית המשפט לענייני משפחה בנצרת הכיר בזכותה של אשת חבר למחצית מהזכויות בדירת המגורים המשותפת לה ולבן-זוגה, חבר הקיבוץ, לעת יושלם תהליך שיוך דירות בקיבוץ.

עוד ידיעות משפטיות מהקיבוצים:
המחלוקת בין הקיבוץ לבעלי הקרקע הפרטית
הסכסוך שהיה אמור להיפתר בתוך הקיבוץ
נפל ונחבל - אבל לא הצליח להוכיח בבית המשפט

הבעל הנתבע והאישה התובעת (שאינה חברה בקיבוץ), נישאו לאחר שהתקבלה בקיבוץ החלטה על המועד הקובע לעניין שיוך עתידי של דירות החברים. לטענתה, סוכם בינה לבין בעלה כי בית המגורים בקיבוץ הוא רכוש משותף שלהם. על יסוד אותה הסכמה השקיעה האישה לבדה מכספה בדירת המגורים שקיבל הנתבע לשימושו מהקיבוץ. התובעת סיפרה כי לאחר השקעה ניכרת של מאות אלפי שקלים בהרחבתה ובשיפוצה ("עד כדי כמעט בנייה מחדש") עברו הצדדים לגור שם, תוך כדי קבלת התחייבות מהקיבוץ כי זה הבית המיועד להם לשיוך.



לאחר שפרץ סכסוך בין הצדדים, הגיש התובע תביעה לגירושין בבית הדין הרבני האזורי, ואילו האישה עתרה לקבוע כי יש לה מחצית מזכויות השיוך (העתידיות) בדירה.

עד ליישום הליך השיוך, תיאר השופט אסף זגורי, דירת המגורים שבה גרים הצדדים אינה שייכת מבחינת קניינית לנתבע, חבר הקיבוץ, אלא לרשות מקרקעי ישראל, המעניקה את זכות השימוש לקיבוץ, וזה מקצה את הדירות לחברים. אין חולק, המשיך השופט, כי הגדלת שווי מרכיב מבנה דירת המגורים הוא פרי השקעתה של התובעת. באמצעות עו"ד נועה וייס-מור (חברת כינרת) ועו"ד יגאל וייס, ציינה התובעת שאינה מעוניינת בהחזר ההשקעה אלא מבקשת כי בית המשפט יצהיר על זכויותיה בדירה.

לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, הסביר השופט, חל על בני זוג שאינם עורכים הסכם ממון הסדר איזון משאבים, ולפיו לעת פקיעת הגירושין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווי כלל נכסי בני הזוג, למעט נכסים שהיו להם ערב הנישואין (או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין).

פרקליט הנתבע, עו"ד נרקיס לביא, אמר כי בשל העובדה שהנתבע זכאי היה לשיוך דירה מכוח חברותו בקיבוץ עוד קודם לנישואין, יש לראות בדירת המגורים שהעמיד הקיבוץ לרשות החבר או בזכות העתידית לשייך אותה נכס נפרד שאינו חלק מהסדר איזון המשאבים. במילים אחרות: הזכות לדירה היא לנתבע לבדו.
אכן כך, אמר השופט, אך לפי ההלכה הפסוקה ניתן להכיר בשיתוף ספציפי בדירת מגורים גם אם זו הייתה שייכת לאחד מבני הזוג קודם לנישואין והובאה לנישואין על ידיו. גישה זו של שיתוף ספציפי היא דרך לעשיית צדק ספציפי, בנסיבות שבהן מתרשם בית המשפט שזכות האישה בדירה קופחה באופן מהותי.

נסיבות המקרה הנוכחי מצדיקות באופן מובהק את החלת נושא השיתוף הספציפי, טען השופט והסביר: שנים ארוכות היו בני הזוג נשואים. שיפוץ הדירה היה פרי כוונה משותפת שדי בה כדי לבסס כוונת שיתוף ספציפי ביחס לדירה. היה מצג דברים והסתמכות של האישה כי ככל שיתבצע בעתיד שיוך בדירה, והיא תירשם על שם הנתבע, יהיה לתובעת חלק ממנה. זו גם הייתה כוונת הנתבע, מצא השופט, ובוודאי אם היו הנישואין נמשכים.

בנסיבות רגילות של שיתוף ספציפי בדירה רשומה על שם הנתבע, לא היה מהסס בית המשפט להצהיר כי התובעת זכאית למחצית הזכויות בדירה, אמר השופט.
האם תוצאה זו צריכה להשתנות רק משום שמדובר במצב ייחודי שבו אין כיום לנתבע זכויות קניין בדירת המגורים מאחר שהוא חבר קיבוץ? השופט השיב על כך בשלילה, וקבע שיש לעשות צדק עם הצדדים מבלי לפגוע בזכויות הקיבוץ.

הליכי השיוך בקיבוץ הם מורכבים, ארוכים, סבוכים ותלויים באישורים ובהחלטות של רשות מקרקעי ישראל, ולכן לא ניתן להעניק כעת לתובעת כל סעד אופרטיבי בקשר לדירה, אך השופט פסק כי כאשר יבוצע שיוך דירות בקיבוץ, והנתבע יהיה זכאי לקבל, עקרונית, חוזה חכירה על שמו ביחס למגרש ובו דירת המגורים של בני הזוג - תהא מחצית מהזכויות בדירה שייכת לתובעת. הואיל ובשלב זה מדובר בזכות עתידית, בית המשפט אינו יכול להצהיר על כך שהצדדים הם בעלי זכויות שוות בדירה, ולכן השופט מתנה את יישום פסק הדין בכך שיתקיים הליך שיוך דירות בקיבוץ.

עו"ד נועה וייס-מור הזכירה כי כבר יש פסיקה קודמת, ובה פסק בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע בדבר מתן זכויות בדירה משויכת למי מבני הזוג שאינו חבר קיבוץ, אך החידוש בפסק הזה הוא ההחלטה בקיבוץ בדבר היום הקובע לשיוך, החלטה שהתקבלה לפני הנישואין, ובית המשפט כלל את הזכות לשיוך בדירה בגדר הנכסים הנכללים באיזון הנכסים.