צילום: אביב לשם מתברר שגם כשנותנים אמון בעדות שלך, וגם כשנופלים בשביל הגישה בקיבוץ בין גן שקמה לגן רימון, עדיין לא מדובר בערובה לכך שתזכה בתביעה; שכן בדרך לתוצאה צריך להוכיח שהקיבוץ התרשל כמחזיק במקרקעין, ואילו התובע נהג באחריות ובזהירות סבירה בעת שהלך בשביל.

עוד ידיעות משפטיות מהקיבוצים:
מה קרה כשפועל תבע את הקיבוץ?
תושבי הרחבה טענו להטעיה - והפסידו במשפט
תביעת המיליון על שיווק מזון נגמרה (כמעט) בכלום

התובע סיפר כי הגיע לקיבוץ החותרים כדי לאסוף את ילדיו מגני הילדים. בכתב התביעה צוין כי בדרכו בשביל ניגפה רגלו במהמורה, ובשל כך נפל ונחבל בקרסול רגלו השמאלית ואובחן אצלו שבר.



השביל, טען התובע, היה עשוי בטון, שבור וסלול חלקית, בגובה לא אחיד ועם מהמורות. רק בדיעבד, הוא סיפר, הבחין בהפרש המפלסים בין מקטע האספלט למקטע הבטון בשביל, זה אשר הביא למעידתו.

הקיבוץ וחברת הביטוח שלו, ביטוח חקלאי, טענו בתגובה כי ניתן להבחין בשביל בהפרש גובה זניח בין האספלט לבין הבטון. גם אם יוכח, הוסיף הקיבוץ, שהפער במקום הנפילה היה כדי 3-2 סנטימטר, אין בכך כדי להטיל על הקיבוץ אחריות בנזיקין או לקבוע שהקיבוץ התרשל בפעולותיו כמחזיק המקרקעין. מרכז המשק בקיבוץ, האחראי על תקינות השבילים, ציין כי הקיבוץ מבצע את התיקונים הנדרשים.

השופטת מירית פורר מבית משפט השלום בירושלים נתנה אמון מלא בגרסתו של התובע ביחס לכך שנפל ונחבל בשביל בקיבוץ ביום האירוע. מעדותו עולה, אמרה השופטת, שהוא "הבחין שעבר תווך, מהאספלט לבטון", אך לא הבחין בשבר שבשביל בעת האירוע, לא הצביע על מיקום רגלו בשביל בעת שנפל, וגם לא ידע מה הסיבה לכך שנפל.

"אכן", אמרה השופטת, "בעל מקרקעין חב בחובת זהירות למוזמן למקרקעיו, אך אין בעצם פגיעתו של אורח כדי לחייב את המסקנה כי בפעולתו של בעל המקרקעין יש משום התרשלות שגרמה לנזק". כיוון שהתובע הודה בחקירתו בבית המשפט שהפרש הגבהים באזור המעבר מהאספלט לבטון באזור השבר נראה לעין בבירור, והתאונה אירעה בשעות האור, היה עליו לבחון את הדרך שהוא הלך בה.

התובע סיפר, ממשיכה השופטת, כי בנו בן החמש הלך אחריו, ויש להניח כי וידא שבנו הולך בעקבותיו ולכן לא הביט בשביל בעת שאצה לו הדרך לאסוף את בתו מגן הילדים השני.
גם לו היה נפסק שיש לקיבוץ אחריות, הוסיפה השופטת, היה מקום לחייב את התובע באשם תורם בשיעור גבוה במיוחד, בדרך שמשקפת את מידת אחריותו ומחדליו באירוע. היא מסבירה כי התובע הלך בדרך מוכרת ובאור יום. היה מולו שדה ראייה פתוח ומרחק סביר כדי לבחון את השביל, ולו היה עושה כן, היה מבחין בפער הגבהים בשביל.

סוף דבר, פסקה השופטת, לא עלה בידי התובע להציג תשתית ראייתית מספקת הנדרשת לצורך ההוכחה כי נפילתו אירעה דווקא כתוצאה מפער הגבהים בשבר בין האספלט לבין הבטון. אך גם אם מעד כתוצאה מהמכשול, נראה כי המעידה אירעה בשל אי-תשומת ליבו או עקב קיומו של מכשול זעיר, מהסוג שאינו מטיל אחריות ואין בו כדי לבסס את טענת ההתרשלות המיוחסת לקיבוץ. השופטת דחתה את התביעה, אך לא חייבה את התובע בהוצאות המשפט.