צילום: יצחק מאיר תביעות הדדיות בסכום של שישה מיליון שקלים שהגישו זה כנגד זה כפר גליקסון וחברה פרטית, מספרות על הדרך שבה ביקשו הקיבוץ והחברה לשתף פעולה בגידול מטעי נשירים (אפרסקים) על משבצת קרקע של הקיבוץ בשטח של 600 מ"ר. כן מתארות התביעות את הקושי שבהתנהלות משותפת על קרקע חקלאית, וגם את הקלות שבה מבקש כל צד לתבוע את האחר במיליוני שקלים ואף לצרף כנתבעים, באופן אישי, את האנשים נושאי המשרה ובעלי המניות שמאחורי התאגידים.

עוד ידיעות משפטיות מהקיבוצים
תושבי הרחבה טענו להטעיה - והפסידו במשפט
נדחתה תביעה של רבע מיליון ש"ח נגד מפעל ברוחמה

ההסכמה בין הצדדים גובשה באוגוסט 1999 ונמשכה עד לחודש ינואר 2013, כשעלו יחסי הצדדים על שרטון, מתארת השופטת איילת הוך־טל מבית משפט השלום בחדרה את השתלשלות הדברים, שבסופה פינתה החברה את השטח, כשכל צד טוען להפרת התחייבות של הצד האחר, בטענה שהפרה זו הסבה לו נזק.



הקיבוץ - באמצעות משרד עורכי הדין חגי שבתאי, שפירא - טוען כנגד החברה לחוב כספי של 2.2 מיליון שקלים, ואילו החברה - באמצעות עו"ד אורי לאואר - תובעת לחייב את הקיבוץ בתשלום ארבעה מיליון שקלים. הקיבוץ מבקש להשית על בעל המניות העיקרי בחברה חבות אישית בטענה שהוא היה הרוח החיה שניהלה את החברה ועמדה מאחורי כל ההטעיות וההפרות. הקיבוץ טוען כי זו חברה נטולת נכסים, שנוהלה באמצעות נכסיו של בעל המניות, וכי זה הסתיר מהקיבוץ את מצבה האמתי, ובכך פעל בחוסר תום לב המצדיק הרמת מסך ההתאגדות (המפריד בין החברה בע"מ לבין בעלי המניות שלה).

החברה דוחה את הטענות כלפיה, ואומרת שהיא ביצעה את הפעילות החקלאית בקרקע ועמדה בתשלום כל חובותיה, אך משעה שהחליט הקיבוץ לקצר את תקופת ההסכם המוסכמת (25 שנים), נגרמו לה נזקים. לצד תביעתה מהקיבוץ היא תובעת את מנהל העסקים של הקיבוץ באופן אישי, בטענה שזה הציג עצמו כבעל סמכויות ייחודיות ובלעדיות מטעם הקיבוץ בכל הנוגע להסכם, ופעל בחוסר תום לב באופן המצדיק את חיובו באופן אישי בנזקי החברה.

הקיבוץ דוחה את טענות החברה ומוסיף כי התנהלותו של מנהל העסקים של הקיבוץ, נעשתה בתוקף תפקידו בקיבוץ, ואין בה כדי להטיל עליו אחריות אישית. עוד טוענת החברה שההסכם שערכה עם הקיבוץ היה להקמת שותפות מטעים בקרקע, אך למעשה היה זה הסכם לחכירת משנה של הקרקע, ומתכונתו הכתובה נועדה להתגבר על מגבלות שמטילה רשות מקרקעי ישראל על קרקע חקלאית. זהו הסכם הנגוע באי־חוקיות, אומרת החברה. השופטת מוצאת שאכן בפועל לא מומשה שותפות אמת, ובמשך השנים שילמה החברה לקיבוץ בעד דמי השימוש בקרקע לפי תעריף קבוע שנקבע (ולא חלוקה ברווחים). "המצב החוקי היה ברור ונהיר לחברה מראש", אומרת השופטת. "שני הצדדים שיתפו פעולה ביישום ההסכמה ביניהם במשך שנים ארוכות עת העמיד הקיבוץ לחברה את זכות השימוש בקרקע, ולכן אין בטענה לאי-חוקיות כדי לאיין את התחייבות לפי ההסכם".

עוד מתברר כי במשך השנים הגיעו הצדדים להסכמה בדבר עדכון התמורות מהקרקע שתשלם החברה לקיבוץ, ועיקר טענות הקבוץ להפרה נגעו לכך שהחברה לא שילמה את חיובי הארנונה בעד הקרקע.

החברה טענה שההסכמה באשר לתמורות לא כללה חיוב בארנונה, ומכאן שהיא לא הפרה את ההסכם. השופטת מוצאת כי דווקא הקיבוץ היה זה שהפר את ההסכם שעה שדרש מהחברה פינוי מוקדם של הקרקע, ופוסקת שעליו לפצות את החברה בסך של 469,022 שקלים. מסכום זה מנכה השופטת 384,495 שקלים שהקיבוץ הוכיח שהחברה חייבת לו, ומשכך היא מעמידה את חיוב הקיבוץ לחברה על סך של 84,527 שקלים.

עם זאת דוחה השופטת את התביעות האישיות ההדדיות שהוגשו, ואומרת כי טוב היה אילולא היו מוגשות מלכתחילה.

אשר לתביעה כנגד בעל המניות של החברה, מסבירה השופטת שהרמת מסך ההתאגדות במטרה להטיל אחריות אישית על בעל המניות, תתאפשר רק במקרים חריגים, כאשר נעשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת (של החברה).
בית המשפט עושה זאת כאשר הוא מוצא כוונת מרמה מצד בעלי המניות בניסיון להתחמק מפירעון חובות. הקיבוץ לא הוכיח את היסודות המקיימים עילה להרמת מסך, מוסיפה השופטת, ומתרשמת שהגשת התביעה האישית נגד בעל המניות אינה נעוצה אלא בפן עסקי הטומן בחובו שיקולי גבייה (מתוך החשש שלא יהיו בחברה די נכסים כדי לשלם את חובותיה).

מנגד, גם החברה לא הוכיחה עילה לחיוב אורגן של תאגיד באחריות אישית, קובעת השופטת. היא מסבירה כי המנהל העסקי של הקיבוץ כפוף להחלטות הוועדה הכלכלית, ולא הוכח כי הוצגו נתוני שווא או שפעילותו נעשתה בחריגה מסמכותו. הוא פעל בשליחות הקיבוץ, והוכח שהתנהלותו מול החברה הייתה טעונה אישור הוועדה הכלכלית בקיבוץ, ולכן אין כל הצדקה לחיובו האישי.

סוף דבר, השופטת פוסקת שהקיבוץ ישלם לחברה 84,527 שקלים, בתוספת עשרים אלף שקלים שכר טרחת עורך דין.