צילום: שאטרסטוק אדם תבע את המושב השיתופי משואות יצחק במיליון שקלים, אך בית המשפט פסק לו 2,345 שקלים בלבד. על כך נאמר שכולם יודעים איך נכנסים לבית המשפט, אך לא באמת יודעים איך יֵצאו ממנו.

משואות יצחק מפעיל מרכז מזון המשווק מזון ארוז לבקר ולצאן בארץ ומחוצה לה. התובע סיפר שהגיע להסכם עם המושב השיתופי, ולפיו הוא ישווק את בליל המזון בירדן. בתמורה הוא יהיה זכאי לעמלות מאותן עסקאות שהוא היה הגורם לקיומן.



מתברר שהתקשרות זו הניבה עסקה אחת בלבד, המזכה את התובע בעמלה בשיעור של שני אחוזים (שהם 2,345 שקלים). אך התובע טען שהמושב הפר את התחייבויותיו כלפיו. לטענתו, כדי להימנע מתשלום העמלות ניצל המושב את תשתית השיווק שהוא הכין בירדן, ופנה ישירות ללקוחות שאותם הוא איתר תוך כדי עקיפתו.

משכך הוא תבע תשלום פיצויי קיום, ששיעורם כסך העמלות העתידיות שלהן היה זכאי במשך שנה אחת אילו היה ההסכם מקוים ולא מופר, כטענתו, בידי המושב.
המושב, באמצעות עדי קפלן - משרד עורכי דין, דחה את טענות התובע, וטען שלא זו בלבד שהוא לא קיבל כל בלעדיות (המונעת מהמושב לשווק תוצרתו בירדן), אלא שהתובע גם לא הצליח לקדם עסקאות כלשהן בירדן, ולכן אינו זכאי לכל פיצוי מהמושב.

השופט אביים ברקאי מבית משפט השלום בתל אביב מצא שלא הייתה כל הסכמה על בלעדיות,
ומשכך אין המושב מנוע מלשווק את תוצרתו לירדן באמצעות צדדים אחרים. גם לא הוכח שהמושב ביצע עסקה כלשהי עם לקוח של התובע בירדן או שיש לו כלל פעילות שם. המשמעות היא, הסביר השופט, שאילו היה המושב משווק את הבליל בירדן באמצעות צד שלישי, לא היה בכך כדי להוות הפרה של ההסכם.

אין להתעלם, העיר השופט, מהעובדה שלתובע לא היה ניסיון בתחום המזון לבהמות, ועובדה זו שופכת את האור הנכון על טענותיו ביחס לקיומו של ההסכם, להתקשרויות שאותן לא ביצע ולטענה המופרכת בדבר נזקו הגדול. סוף דבר, השופט דחה את התביעה, חייב את המושב לשלם לתובע את העמלה בסך 2,345 שקלים, ולפנים משורת הדין אינו מחייב את התובע בהוצאות המושב.