צילום: אביב לשם בתום שבע שנים של דיונים דחה בית משפט השלום בחיפה את תביעתם של שלושה זוגות (שישה תובעים) שרכשו מגרשים לבתי מגורים בהרחבה של קיבוץ תל קציר. ב-2009 תבעו שלושת הזוגות סכום של 720 אלף שקלים משלושה נתבעים: הקיבוץ, החברה שניהלה את פרויקט הבנייה והפרקליט שניסח את החוזים.

עוד ידיעות משפטיות מהקיבוצים:
פסק דין תקדימי בנוגע לערעור שהגיש כפר בלום
הקיבוץ נתבע בגלל שסרב להקים קיר
נדחתה תביעת מיליונים נגד קיבוץ גזר

התובעים תבעו, באמצעות עו"ד אמיר רנן, להשיב להם את הכספים ששילמו בעד פיתוח התשתיות במגרשים ששיווק הקיבוץ בפרויקט ההרחבה שלו. לטענתם גבו מהם הנתבעים הוצאות פיתוח בסכום החורג מהמותר, תוך כדי הטעיה ויצירת מצג שווא שלפיו מדובר בסכומים המשולמים בעד הוצאות פיתוח התשתיות, אף שבפועל היוו הכספים, לטענת התובעים, תמורה נוספת לקיבוץ בגין המגרשים, ואותה הסווה הקיבוץ תחת רכיב הוצאות הפיתוח. הם טענו כי לו ידעו מראש את מצב הדברים, לא היו מתקשרים בעסקה זו.



נוסף על כך טענו התובעים שהנתבעים הפרו 'חובה חקוקה' הקבועה בחוק המכר (דירות), בכך שנמנעו ממתן בטוחות בנקאיות וערבויות לכספי הרוכשים. הקיבוץ, באמצעות עו"ד יניב מור (שלמה כהן ושות'), טען בתגובה כי עלויות הפיתוח שנגבו מהתובעים תאמו את ההוצאה הראלית בגין הפיתוח, מה גם שמדובר בתביעה תאורטית, שכן אין כל הגבלה על מכירת הזכויות לכל המרבה במחיר. עוד אמר הקיבוץ שהוא לא הרוויח כלל ממכר זכויותיו.

החברה המנהלת את הפרויקט, באמצעות עו"ד אורי קוזלובסקי (קוזלובסקי-ראובני, עורכי דין), אמרה שהוצאות הפיתוח פורטו במדויק בחוזים שעליהם חתמו התובעים מולה. הפרקליט שניסח את החוזים טען, באמצעות עו"ד רות וקסמן, שהוא יִצג בעיסקה את הקיבוץ בלבד. הוא לא יִצג את התובעים, והם לא נשאו בשכר טרחתו, אלא השתתפו בהוצאות המשפטיות של הקיבוץ בטיפול בפרויקט ההרחבה.

השופט אינאס סלאמה תיאר כי בהתאם להחלטת המִנהל משנת 1995, שעניינה הרחבות למגורים באגודות יישובים חקלאיים ובהם קיבוצים, הוחלט על הקמת שכונת מגורים הצמודה לקיבוץ על שטח קרקע שייגרע ממשבצת הקיבוץ ויושב לרמ"י, כך שרוכשי הזכויות במגרשים יְתקשרו ישירות מול הרשות. בתמורה קיבל הקיבוץ כפיצוי 25 מגרשים (ובהם מגרשי התובעים), ואותם היה רשאי לשווק מבלי שיחולו עליהם כל מגבלות לעניין התמורה שיקבל מהרוכשים.

השופט אמר שתובעים לא הצביעו על מקור בדין המגביל את סכום הוצאות הפיתוח שיכול היה הקיבוץ לגבות מהתובעים.
הוא דחה את טענתם כי הם לא ידעו על מה הם חותמים או כי הוסתרו מהם פרטים. "משבחרו לחתום על המערכת החוזית באופן מפוכח", הוסיף השופט, "הם מנועים מלהעלות טענות מסוג זה, ואין להם להלין אלא על עצמם".

עוד התייחס השופט לסיווגה של העסקה: האם מדובר בעסקה למכירת זכות חכירה במגרש בדרך של המלצה למִנהל להתקשר עם התובעים בעסקה, כטענת הקיבוץ, או שמא זו עסקה לרכישת בית מגורים מוגמר, כטענת התובעים? "לא השתכללה כאן עסקה למכירת בית מגורים", מסביר השופט, "ולכן אין התובעים זכאים לערבויות לפי חוק המכר, שכן חוק זה אינו חל על עסקה של מתן שירותי בנייה שבה הזכויות במקרקעין כבר שייכות לרוכש" (להבדיל מעסקה לקניית דירה מקבלן).

"התובעים לא הוכיחו כי הפרקליט שניסח את החוזים הטעה או הסתיר מהם מידע חיוני, או לא נהג כלפיהם בשקיפות", אמר השופט, שמצא את גרסתו ראויה לכל אמון וקיבל את טענתו שלפיה אין הוא חייב במתן הבהרות לחוזים שעליהם חתמו התובעים מרצונם החופשי, שעה שמרביתם קיבלו ייעוץ משפטי עצמאי לפני חתימתם. סוף דבר, השופט דחה את התביעה במלואה, ציין כי לא מצא שנגרם לתובעים כל נזק מוחשי, וחייב אותם לשלם לתובעים הוצאות משפט בסך 30 אלף שקלים.