צילום: אליוט גולדשטיין בית המשפט המחוזי מרכז-לוד דחה תביעה בסך 8,420,000 שקלים שהוגשה כנגד קיבוץ גזר, וסיפק תובנות באשר למשמעות ההצהרות שצדדים רושמים בהסכם ביניהם.
התובעת, חברה בעלת מפעל לצנרת פלסטיק למתקני חשמל, טענה - באמצעות עו"ד משה קפלנסקי - שהקיבוץ, המחזיק במבנה ובקרקע הצמודה לו, השכיר לה את השטח והציג בפניה מצג כוזב שלפיו תוכל החברה לקבל במקום רישיון עסק להפעלת מפעלה, ואף התחייב כי "לתובעת תינתן אחיזה ארוכת טווח בנכס, בדרך של הקמת תאגיד משותף עם הקיבוץ".

עוד ידיעות משפטיות מהקיבוצים:
יהודה דורון יורשה לצאת לחופשות
חברה תשלם לקיבוץ 10 אלפים שקל
הסדר טיעון בעקבות עבירות ברמת השופט

לפי הסכם השכירות שעליו חתמה עם הקיבוץ, טענה התובעת, התחייב הקיבוץ לשנות את ייעוד הקרקע או להגיש בקשה לשימוש חורג, באופן שיינתן רישיון עסק. לדבריה, בסיור מקדים בנכס הוצג בפניה מצג כוזב, שלפיו למפעל הקודם שהושכר היה רישיון עסק, ולכן היא לא תתקשה לקבל רישיון זה.



התובעת תיארה שרק לאחר שהעבירה את מפעלה ממקומו הקודם אל קיבוץ גזר, התברר לה כי לנכס המושכר לא ניתן היתר בנייה, ולפיכך לא יכול להינתן לה רישיון עסק.
החברה טענה להפסדים שנגרמו לה, ותבעה פיצויים הן מהקיבוץ והן אישית מנציג הקיבוץ שניהל עמה את המשא ומתן, ואשר לטענתה התחייב אישית להסדיר את האישורים התכנוניים הקשורים לנכס.

מנגד, הקיבוץ ונציג הקיבוץ, באמצעות עו"ד רוני מתניה, דחו את טענות התובעת. הם ציינו שהתובעת "ניצלה את כל תקופת השכירות הקבועה בהסכם, ואף שלוש שנים וחצי מעבר לכך, כך שבפועל החזיקה בנכס כתשע שנים וחצי". עוד בשלביו המוקדמים של המשא ומתן, טען הקיבוץ, ידעה התובעת שאין למבנה היתר בנייה, והיה ברור לה כי לא תוכל להוציא רישיון עסק לפני שינוי הייעוד התכנוני של הקרקע.

עוד הדגיש הפרקליט כי בהסכם השכירות כלולה הוראה מפורשת שלפיה "ההסכם משקף במלואו את המוסכם, ומבטל כל מצג, הבטחה או התחייבות קודמים". משכך, הוא טען כי גם אם נכונה טענת התובעת כי הובטח לה דבר מסוים, או שניתנו לה מצגים לפני כריתת ההסכם, הרי אין לכך עוד תוקף לנוכח הוראה זו שבהסכם.

"סעיפים מסוג זה נכתבים בהסכמים כדבר שבשגרה, ולעתים קרובות מבלי לתת את הדעת על השלכותיהם המשפטיות", אמר השופט ד"ר שמואל בורנשטיין. "אך לא ניתן להתעלם מהם, ביחוד כאשר שני הצדדים מלווים בידי עורכי דין, שאחרת תהא בכך חתירה תחת היציבות והוודאות החוזית". השופט גם הגיב להצהרה אחרת של התובעת בהסכם, ולפיה היא "בדקה את הנכס ואת מצבו המשפטי, ומצאה אותו מתאים לצרכיה". איזו בדיקה משפטית ביצעה התובעת בקשר לנכס, תמה השופט, אם לא בקשר לקיומו של היתר בנייה?

מה משמעות הצהרתה זו של התובעת, אם לאחר מכן היא טענה שהקיבוץ לא גילה לה שאין היתר בנייה למבנה, תוהה השופט, ואף מוצא תמיכה לגרסת הקיבוץ שזה כן הבהיר לתובעת שאין למבנה היתר בנייה. "ניתן היה לצפות", העיר השופט, "שהתובעת תדרוש במפורש שהקיבוץ יצהיר בהסכם השכירות שהמבנה המושכר נבנה בהיתר, לא פחות משהיה מקום לצפות שהקיבוץ יציין במפורש שלמבנה אין היתר בנייה".

"יתר על כן, וזה העיקר", ציין השופט. "בשש השנים הראשונות של הסכם השכירות, לא העלתה התובעת טענה מפורשת בכתב הנוגעת להיעדר רישיון העסק. אם התובעת ייחסה חשיבות רבה לרישיון העסק, שהיעדרו גרם לה לטענתה הפסדים כבדים, הכיצד היא לא דרשה במפגיע שהקיבוץ יסדיר את האישורים הנדרשים לקבלת רישיון עסק אם אכן כך התחייב הקיבוץ?"

הרושם הוא, מסיק השופט, שהתובעת הייתה מודעת לקושי בהשגת האישורים, נטלה את הסיכון הכרוך בכך, התקשרה עם הקיבוץ בהסכם שכירות לתקופה של שלוש שנים, ואף מצאה לנכון להאריך את תקופת השכירות, כאשר בכל אותה תקופה המפעל מקיים את העסק המושכר. העובדה כי הסיכון התממש, וכי האישורים הנדרשים לא הושגו עד לתום תקופת השכירות, אינה מקנה בידי התובעת זכות לפיצוי.

עוד דחה השופט את טענת התובעת שהקיבוץ הפר התחייבות שנתן לה,
ולפיה הוא יתקשר עמה בעסקה שבה היא תרכוש זכויות במקרקעין של הקיבוץ כדי להקים עליו את מפעלה. השופט הסביר כי לא זו בלבד שלא הוכחו תנאיה של אותה עסקה (תקופתה, השטח שעליו היא חלה, מחיר המימוש שלה או הדיווח לגביה לרשויות המס), אלא שמי שטוען שהופרה התחייבות לעסקת מקרקעין חייב להציג הסכם בכתב בנוגע להתחייבות זו, ואת זאת היא לא עשתה. סוף דבר, השופט דחה את התביעה וחייב את התובעת לשאת בהוצאות הנתבעים בסך ארבעים אלף שקלים.