צילום: תום ברטוב על כך שחשבנו שמותר לנו להתהולל בשדות, בעמק ובהר, לחרוש ולזרוע, "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ", ובכמה מהמקומות לעשות זאת ממש עד המילימטר האחרון של גבולות הקרקע וגם של המדינה, כאילו היו שלנו. זה לא רק דונם אחד שאנו מעבדים, אלא יותר משני מיליון דונם, ולא רק קיבוץ אחד, אלא עשרות הקובעים למעשה את גבולות המדינה.

עוד סליחות של קיבוצניקים:
האם הקיבוצניק צריך לסלוח או לבקש סליחה?
חידה שורטת: מי מתחכך, זה מיקו
סליחה, אפשר לקרוא לרווחה?

על כך שחשבנו שאם במשך שנות דור, מאז קום המדינה או אף קודם לכן, היינו תמיד עסוקים בסיקול, בייבוש, בחומה ומגדל, בחקלאות, בשמירה וגם במלחמה, כי אז מותר לנו לחשוב שנכון להתייחס אלינו לפחות כפי שמתייחסים לשאר האזרחים, תושבי הקרת, למצער בכל הקשור לזכותנו בקרקע, או במילים מפורשות יותר: להסכמי החכירה, לדורות או שלא לדורות, לדמי היוון או חכירה ועוד.



על כך שסברנו שהערבות ההדדית, השיוויון והשיתוף הם הצדק החלוקתי הקיבוצי במלוא גדולתו, ולתומנו חשבנו על הוגנות ועל 'החלוקה' לפי משנתו של אריסטו, ועל כך שבקיבוץ החלוקה היא לפי אלו הצריכים יותר, וגם דאגנו לתיקון עיוותים, אלא שלא ידענו שהצדק החלוקתי המדינתי הוא בכלל עניין פוליטי.

על כך שהעזנו לדמיין שמותר לנו להתחדש גם ללא עזרה (אם נדלג לרגע על הסדר הקיבוצים), ואפילו אם "השיתופיות לבשה פנים חדשות", כלשון השופט אליקים רובינשטיין, עד שבאה המדינה ויצקה לתוכן ההתחדשות ולמהותה גם את ששת סדרי תקנות הסיווג, כפי שלא נהגה באף קבוצת אוכלוסייה אחרת במדינה.

על כך שמצאנו דרך חדשה ולא חיפשנו ארץ חדשה, והקמנו 'תאגידי אחזקות' ו'מסך משפטי' כדי להגן על הקהילה בחצר הקיבוצית, כמו שעושה כל משפחה בחצר העירונית. ויש לנו עובדי פנים ועובדי חוץ, וגם רשת ביטחון לכולם, וחיובי קהילה, וחיובים פרוגרסיביים, אלא שהמדינה שכחה לומר לנו שאנחנו עלולים ליפול ברשת, שכן מישהו שם למעלה החליט לשנות את כללי המשחק. אז מה אם הוא שכח לספר לנו בזמן?

על כך שנסוגונו מהעיקרון הקולקטיבי של 'מכל אחד כפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו' לעבר העיקרון הקדום של 'לכל אחד לפי תרומתו' (כתיאור בג"ץ את יחסי העבודה בתל יוסף), אלא שלא ידענו שיש בדרך נקודות ביקורת של הרגולציה.

על כך שהאמנו שאנו יכולים לשמור על השותפות הפנימית ועל ערכי הערבות גם בתחום המיסוי הקיבוצי, עד שאמרו לנו פקידי האוצר שאנו בכלל בוזזים את אוצר המדינה ב-500 מיליוני שקלים, לפי מניינם (סך החישוב לעמדת המדינה של הפסד המס והביטוח הלאומי).

שכחו לומר, כפי שכן אמר לנו מזכ"ל התנועה, שאנחנו משלמים 600 מיליון שקלים בשנה, סכום שהוא לכל הפחות כמו משקלנו באוכלוסייה, וכן שאנחנו המעסיק הגדול בפריפריה, עם 50 אלף מועסקים, ושאנחנו אחראים לתשעה אחוזים מהייצור התעשייתי וכן לשלושים אחוזים מהייצוא התעשייתי המסורתי של ישראל.

על כך שבאמת היינו משוכנעים שחקלאות אינה רק עבודה (שהרי בקושי מתפרנסים מכך), אלא גם שליחות וגם ערך, אבל לא אמרו לנו שבכל שני וחמישי, במקום לקרוא בתורה, ניאלץ להילחם מחדש על הפטם, על המדגה ועל החלב.

על שחשבנו שא"ד גורדון צדק, ושאכן החינוך הוא הדרך והאדם הוא המטרה, עד שהבנו שלמושג 'מטרה' יש עוד משמעות, ולא רק לצורך הפגיעה בעצמאות החינוך הקיבוצי הייחודי.

על כך שאנו תורמים, בכל דרך ובכל כיוון, לפחות כך אנו משוכנעים, אלא שהעלימו מעמנו שלא ממש מכירים בתרומתנו זו למדינה ולחברה.

על כך שאנו משתמשים במונחים 'מלחמה' או 'מאבק' כשאנו מדברים על הקפאת הבנייה הפנימית, וכעת גם כנגד גזירות כחלון באשר למיסוי הקיבוצי. גם כאן לא סיפרו לנו כי מה שהיה נכון במשך מאה שנות התיישבות אינו מתאים עוד, כשפקידי הרשות, המנסחים את חוק ההסדרים, צריכים לספק את הסחורה (עוד כסף).

הרי אין מה לחשוש מאלו שלא יזרקו חיתולים צוֹאיים על נציגי השלטון וגם לא יבעירו עגלות אשפה, כי הצעירים שלנו, מה לעשות, משרתים באותו זמן בשורות צבא העם, לא צבא השם.

על כך שחטאנו, ורק בפסוקי שופטי בג"ץ אנו מוצאים לעתים נחמה - כמו האמירה של השופט אליקים רובינשטיין מבית המשפט העליון, שהגדיר את הקיבוץ "יצירה אנושית ישראלית חברתית ומשפטית שעניינה מוסדר משפטית בפקודת האגודות השיתופיות והתקנות שהותקנו מכוחה", והוסיף כי "יש לעשות כל מאמץ לשמר את יסודותיה של היצירה המופלאה של הקיבוץ, תרומה ייחודית ישראלית שרוחה לא פגה" - אך לא ידענו שרק אנחנו מעיינים בכך,
ולאו דווקא אלו היושבים בקשת המזרח או בקריית הרגולציה.

ועל כל אלה, על חטאים אלו שחטאנו לפניכם, בתום לב, וללא כוונה רעה, סִלחו לנו, אתם הרגולטורים, ומחלו וכתבו אותנו בפרק 'סליחה ומחילה' שבספרי הרגולציה.