צילום אילוסטרציה: Shutterstock היכול חבר קיבוץ (התובע), שנפרד מאשתו ועבר לדירה קטנה, לדרוש לאחר שנים מאשתו לשעבר (אף היא חברת הקיבוץ) להתחלף עמו בדירת המגורים, כלומר שהוא יחזור ויגור בבית הגדול שעזב, עם בת-זוגו החדשה וילדיו, ואשתו הראשונה (הנתבעת) תעבור להתגורר בדירתו הקטנה?

עוד סיפורים משפטיים מקיבוצים:
הקיבוצניק מבקש סליחה מהרגולטורים, מהמשפט ומהמדינה
מיסוי קיבוצי: למי שייכות הכנסות החבר?
העוגן: הליך הבוררות לא צלח, האם התביעה תתחדש?

התובע והנתבעת נישאו לפני יותר מעשרים שנה, שיפצו בית ישן שהעמיד הקיבוץ לרשותם, השקיעו בו מאות אלפי שקלים, הכפילו את שטחו לכדי 150 מ"ר, והתגוררו בו עם שני ילדיהם עד לגירושיהם. בשנת 2006 יצא התובע מהבית, והקיבוץ הקצה למגוריו דירה בגודל 60 מ"ר, ובה מתגורר התובע כיום עם בת־זוגו הנוכחית (שאינה חברת הקיבוץ), עם בנה מנישואיה הקודמים ועם בנם המשותף. הנתבעת המשיכה לגור בבית עם שני הילדים.



לפי החלטות השיוך של הקיבוץ יהיו התובע והנתבעת זכאים לשיוך זכויות החכירה בביתם שהיה משותף להם, עד לפרידתם, והוא יירשם על שמם בעתיד בחלקים שווים. אך עד למועד זה הבית הוא רכוש הקיבוץ, וככזה אין מי מבני הזוג יכול למכור אותו או להשכיר אותו לאחר. לאחר מכן אף פסק בית הדין הרבני הגדול, שדן בהליכים בין הצדדים, שאין מקום לחייב את הנתבעת בתשלום דמי שימוש ראויים לתובע בגין השימוש שלה בבית.

באמצעות עו"ד יואב אבן מבקש התובע מבית משפט השלום בראשון לציון לחייב את הקיבוץ להורות לנתבעת לפנות את בית המגורים שלה ולמסור את החזקה בה לשימושו של התובע. לטענתו החליט הקיבוץ בזמנו למסור את השימוש הבלעדי בבית לנתבעת, בהתבסס על כך שהיא קיבלה את המשמורת על הילדים. "אך מאז", טוען התובע, "עברו הילדים לשכונת הנעורים בקיבוץ. יוצא שהנתבעת מתגוררת לבדה בבית מידות של 150 מ"ר, בעוד שהתובע נאלץ להצטופף עם משפחתו בדירונת של 60 מ"ר, ואין ביכולתו אפילו לארח את ילדיו".

הקיבוץ, באמצעות עו"ד יואב שמשי, טוען שאין עילה להתערבות שיפוטית בהחלטות הקיבוץ, שכן לקיבוץ סוברניות מוחלטת בקביעת אורחות חייו וניהול ענייניו. אף הנתבעת, באמצעות עו"ד אבי גפן, מבקשת לדחות את התביעה.

השופט מתרשם שהקיבוץ והמזכירות אינם מעוניינים להכניס את ראשם לסכסוך שבין התובע לנתבעת, וכי הם נרתעים מקבלת החלטות בעניינם. "התנהלות זו אינה מקובלת, והיא אף גובלת בהפרת חובותיו של הוועד כלפי חבריו", מעיר השופט. חובתו של הוועד היא לקבל החלטות מסוג זה. עליו לקבל החלטה מנהלית שקולה, סבירה וראויה, ואין הוא רשאי לגלגל סמכויות אלה לכתפי בית המשפט. גם אם ייתכן שההחלטה יכולה לפגוע במי מחברי הקיבוץ, מי שאינו חפץ לקבל החלטות מסוג זה - אל נא יעמיד את עצמו לבחירה כחבר הועד.

הוועד התכנס והחליט: "אין כל סיבה כיום לשינוי המצב הקיים בדירה". כעת על בית המשפט לבחון אם ההחלטה עומדת במבחני הדין, מסביר השופט, ומציין שהתערבות בתי המשפט בהליכים הפנימיים של הקיבוץ היא נדירה שבנדירות, ומתרחשת במקום שבו ההחלטות חורגות מהדין בחוסר סמכות או נגועות באפליה.

בשלושה מישורים בוחן השופט את ההחלטה: הפרוצדורלי, המהותי והנורמטיבי. הוועד קיים את חובת השמיעה בכך שזימן את התובע להשמיע בפניו את טענותיו. בפני הוועד הובאה תשתית עובדתית וחוות דעת של עובדת סוציאלית, ומשכך עולה שבמישור הפרוצדורלי קִיים הוועד הליך תקין וראוי. אף במישור המהותי פעל הוועד נכון, שכן הוא הגוף המוסמך להחליט בכך.

במישור הנורמטיבי, השופט אומר שנקודת המוצא היא טובת ילדי הצדדים, והיא זו שהכריעה את הכף כנגד חזרתו של התובע לבית, אז ועתה. הוא גם מוצא כי בפועל לא עזבו הילדים את בית הנתבעת. אכן הוקצו לשניהם דירות בשכונת הנעורים, אך בפועל השימוש שהם עושים בדירות הללו הוא מזערי, ומרכז חייהם נותר בבית. "אם כך, הבית אינו ריק כטענת התובע", אומר השופט, "ואין מקום לשכן בבית את התובע ואת משפחתו החדשה".

השופט משתכנע אפוא שבנסיבות העניין, החלטת הוועד שלא לבצע החלפה בין התובע לבין הנתבעת היא סבירה, שקולה, מידתית וראויה. זו החלטה המצויה במתחם הסבירות, ואין עילה להתערב בה, בייחוד כשהקיבוץ הציע לתובע לחבר אל דירת המגורים שלו אשקובית כדי להגדיל את שטח הפנים של הדירה,
אך התובע סירב לכך, "ככל הנראה", מוסיף השופט, "מתוך התרסה גרידא, הנובעת מתפיסתו כי הבית הוא שלו".

השופט דוחה את התביעה, ומחייב את התובע לשלם לקיבוץ 25 אלף שקלים הוצאות המשפט.