צילום: Shutterstock בית המשפט המחוזי בחיפה דחה את תביעתה של חברת 'דור לדור נהריה' כנגד המושב השיתופי שבי ציון, אך קיבל את תביעתו של המושב כנגד החברה בגובה של כשלושה מיליון שקלים.

עוד סיפורים משפטיים מקיבוצים:
רמת יוחנן: הדיונים המשפטיים ממשיכים לסעור
האם ניתן להשתמש בסעיף 'אסיפה נדחית' לתיקון התקנון בקיבוץ
פרישה או פריסה: עושים סדר בתקציב הפנסיוני

'דור לדור' (התובעת), היא חברה המפעילה בתי אבות ומנוהלת על ידי בעל המניות והדירקטור היחיד שבה. מושב שבי ציון הוא בעל זכות השכירות וההחזקה של מקרקעין בשטח של כ-20 דונם, שעליו בנוי בית מלון.

ב-2002 חתמו הצדדים על הסכם, ולפיו השכיר שבי ציון את בית המלון לתובעת לתקופה של 299 חודשים בתמורה לדמי שכירות. באמצעות עו"ד יונתן גינת וליאור דץ (גלנטי, סודרי, דץ - עורכי דין) מבקשת התובעת מבית המשפט להורות למושב לקיים את התחייבויותיו לפי ההסכמים בין הצדדים, הכוללים גם חלופה להכנסת משקיע לפרויקט. אם יימצא משקיע (עד למועד מסוים), כך הוסכם, ייחתם עמו הסכם לתקופה נוספת של 25 שנים.



שבי ציון, טוענת התובעת, הפר את התחייבותו להביא לשינוי בתכנית המתאר (התב"ע), כך שתותר הקמתו והפעלתו של פרויקט דיור מוגן, ונוסף על כך אף הכשיל הכנסת משקיע. ב-2013, משלא נמצא משקיע פוטנציאלי ולנוכח חובותיה של התובעת למושב השיתופי, דרש ממנה שבי ציון את פינוי הנכס, וכך היא עשתה. הנכס הושכר לאחר לצורך הפעלת בית מלון.

לימים, משתוקנה תכנית המתאר (לאחר פינוי הנכס), ומשניתן להפעיל בית אבות במקום, טוענת התובעת שעדיין קיימת לה הזכות להכניס משקיע לפרויקט ולהתקשר מחדש בהסכם שכירות לתקופה של 25 שנים.

משהוגשה התביעה הגיש שבי ציון, לצד הגנתו, תביעה שכנגד. באמצעות עו"ד איציק פינק (לאמעי, סידר, רהט, צידון, פינק - עורכי דין), טוען המושב כי התובעת הפרה באופן מתמשך את ההסכם, והוא תובע ממנה לשלם לו את חובהּ בעד דמי שכירות וכספים נוספים, בשיעור שלושה מיליוני שקלים. מאחר שלפי כתב ערבות שחתם בעל המניות של התובעת הוא ערב להתחייבויותיה, הוגשה התביעה גם כנגדו, באופן אישי. עוד מדגיש שבי ציון שלא נטל על עצמו כל התחייבות לשינוי התב"ע.

התובעת אומרת להגנתה שהיא הסכימה להפעיל את בית המלון, הגם שמטרת השכירות, לטענתה, היתה להפעלת דיור מוגן. לדבריה, ויתר לה שבי ציון על תשלום דמי השכירות לפי ההסכם, כדי שהיא תוכל לשאת בהשקעות הנדרשות בבית המלון. גם אם קיים חוב דמי שכירות כלפי המושב השיתופי, אין בכך כדי הפרת ההסכם, אומרת התובעת, שכן חוב זה היה צפוי להיות מוסדר עם הוצאתו לפועל של פרויקט הדיור המוגן.

השופט דוחה את טענות התובעת, ומציין שהצדדים יצרו הבחנה ברורה בין דמי השכירות שישולמו לשבי ציון אם יופעל האתר כבית מלון, לבין הסכום שתשלם התובעת אם יופעל האתר כבית אבות.

"התחייבות המושב לפעול במטרה לשנות את התב"ע כלשון ההסכם, מעידה על חיוב להשתדל ככל האפשר, ואין ללמוד מכך על התחייבות לשנות את התב"ע בפועל", מפרש השופט. "זהו חיוב השתדלות, להבדיל מחיוב תוצאה", הוא מסביר. בחיוב השתדלות יישא החייב באחריות רק אם אי-השגת התוצאה המבוקשת
נובעת מהתרשלותו או מחוסר מיומנותו. התובעת לא הוכיחה שהמושב לא פעל בהשתדלות הנדרשת לשינוי התב"ע באופן שתאפשר הקמת בית אבות במבנה בית המלון.

השופט מקבל את טענת פרקליט המושב השיתופי עו"ד איציק פינק, כי התובעת לא הוכיחה ששבי ציון הפר ולו הוראה אחת מההסכמים עם התובעת.

סוף דבר, השופט דוחה את תביעת התובעת, ומקבל את תביעת שבי ציון. הוא פוסק כי על התובעת ובעל המניות שבה לשלם למושב השיתופי 2,946,000 שקלים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, הוצאות המשפט ועוד שכר טרחת עורך דין בסך 117,000 שקלים.